Add New Feed
X
RSS URL    
Please insert a full address, for example: http://www.yourrsswebsite.com/rssfeed
Page source: http://mekaiten.blogspot.com/feeds/posts/default
FREE Passwords manager Click here
Want to be informed when this page is updated? Enter email here   Notify me       
X
Please note that content update alert service is much better then adding a page to favorites.

Once this page content is updated you'll receive an e-mail with a link to this page

Please enter email here
      
No thanks, continue to add to Favorites
החיים בסין
Add To Favorite

152214



אז הספקנו עוד קצת, עברנו עוד טיפה, הזמן חולף ולא עוצר לרגע.
קודם כל אני רוצה לומר שאני מתגעגע לכל המשפחה שלי ולכל החברים הטובים שלי בארץ – כולכם חסרים לי ואני מחכה לראות אתכם כבר
עכשיו נעבור למה שחשוב באמת! בטטות.
אחחח הבטטות...... כמה כיף אחרי 3 שעות בבית חולים , שאתה רואה 20 מטופלים עם חצי פרצוף משותק , ללכת ולהתפנק על בטטה ברחוב.
תזכרו תמיד לקלף את הקליפה החיצונית, אחרי הכל... איזה סיני נגע בבטטה לפני כן.
אותה בטטה מתוקה מזכירה לי את אותם ימים בכיתה ז' כשאני ואיתי היינו מתפלחים באמצע הלימודים בחטיבת ביניים כדיי לשחק במחשב. נותן את אותו הטעם .
מאוד קשה להכין את הבטטות האלה, צריך לקחת את הבטטה כמו שהיא, שלמה, ולשים אותה על משטח שמתחתיו יש גחלים עד שהיא נהיית רכה. אם מישהו יהיה חכם, הוא יקח את הרעיון הזה וימכור לסינים במרכז תל אביב באמצע הרחוב (כסף טוב).
מעניינים חשובים לעניינים פחותים בחשיבותם – לפני שבוע וחצי בערך סיימנו את הסמסטר הראשון, בהצלחה מרובה עם המבחנים המוזרים האלה. אני אתגעגע לכל הרופאים חולי הנפש שבאים עם מחט באורך 30 ס"מ ודוחפים אותה לאורך כל הגב. אני אתגעגע לרופאה שניסתה להשכיר לי דירה. אני בהחלט אתגעגע לרופא בן 60+ שהצטלם איתנו ועשה פוזה של סינית בת 6.
אז בנתיים בחופש, אני דולב ומייקל יוצאים למועדונים שנותנים לנו לשתות חינם, כי אנחנו קמצנים ותפרנים, חוזרים כמעט כל ערב מחוקים – מה שבטוח זה שכשאני חוזר לארץ, אני חוזר עם כבד חדש. 
כדרך אגב, לכל בעלי הפאבים, דאנסברים ומועדונים למינייהם – טיפ כלכלי – תכניסו משחקי קוביות לפאבים שלכם, זה מצחיק, מעביר את הזמן בדייטים שלזוג אין מושג על מה לדבר, מסיח דעת מאנשים מכוערים – וגורם לאנשים לשתות יותר.  אני אסביר את משחק הקוביות למי שיפנה אליי באופן פרטי, למה אין לי כוח לפרט עכשיו, אבל זה אדיר – פשוט אדיר.

אז איפה הייתי .. כן בטטות... אה לא , עברנו את זה... אז עכשיו בואו נדבר על השנה הסינית החדשה.
שנת הארנב החלה היום. וכתוצאה מכך, סין נראת כמו שדה קרב – מלחמת לבנות השלישית עם אינתיפאדה שלישית – משהו מטורף . כל העיר עשן וזיקוקי דינור , מלא ילדים אוטיסטים שמשחקים עם נפצים – בכדי לשחק אתם צריכים נפץ אחד ומעל 2 ילדים. אופן המשחק – מדליקים את הנפץ, ומתחילים לבעוט אותו אחד לשני עד שהוא מתפוצץ. המנצח – הילד שאיבד בוהן ^_^. הפרס – מורפיום לכאב J .
רק בסין, בשבועיים האחרונים – כולל היום וזה ימשיך עד סוף החודש – בכל פינה של רחוב תראו אוהלים כתומים ענקיים שמוכרים זיקוקי דינור לכל הדורש.
כל עוד יש לכם כסף, אתם יכולים להרים חצי עיר עם נפצים וזיקוקי דינור ענקיים , מגיע עם התותח שמשגר אותם לאוויר כמובן.
ב50 שקל, תשיגו 5 זיקוקים בגודל בינוני.
ב5 שקל, תוכלו לקנות שרשרת נפצים
ב500 שקל , אתם קונים סט שיכלול את התותח וכמות גולה של זיקוקים ענקיים.

אתמול, ערב ראש השנה הסיני – שנת הארנב כמובן , לא יכלו לראות כלום מעבר לפיח באוויר, המדרכה הייתה מכוסה בפסולת של הזיקוקים, ופיצוצים בכל מקום..... אבל מה, אין דיווחים על הרוגים או נפגעים , אני אוהב את הצנזורה הסינית – דרך אגב, אם תחפשו בסין את המילה "מצרים" לא תוכלו למצוא שום דבר שקשור אליה יותר – צונזר!
ועכשיו – חוויות !!!!
הזכרתי כבר שבסין נוהגים כמו משוגעים, אז עברתי את התאונת דרכים הראשונה שלי J. מישהו נכנס במונית שהייתי בה מאחורה, לא קרה שום נזק, אבל זה היה מבהיל ועפנו קדימה.  זו רק שאלה של זמן מתי התאונה הבאה ואיך היא תיגמר.
הספקתי להיכנס עם כל הכיתה למסעדה , אחרי טיול בליישן , שראינו את הבודהה הגדול – הזמנו אוכל ו-3 סירים של מרק דגים, בסוף באו עם חשבון של 1700 יואן, שזה מצחיק, לא אמור לעבור את ה500. מסתבר שעל הדגים הם רצו 1200 יואן, דגים מזהב כנראה. הקיצר כל מי שבא לסין – לא ללכת למקומות שהנהג אוטובוס אומר לכם שטוב לאכול בהם. אם אתם רואים שהמחיר שקיבלתם מופקע, אל תשלמו, פשוט תלכו ותזרקו עליהם זין ^_^.
יותר מה אין יותר מידי חדש, לומדים, משפרים את הסינית, ומתלבשים כמו ארנבים לכבוד השנה החדשה – וכמובן שותים המון אלכוהול – המון!
דרך אגב, בארץ שהולכים למסעדה ומזמינים ברווז טוב , הוא עולה הרבה..... מי שבאמת אוהב ברווזים יבוא לפה, ויקנה אחד מוכן, טעים, עם המקור ב10 שקל.
גם אם אתם כבר קונים את הברווז בשוק – אז תסתכלו באזור שמוכר בשר – תוכלו לראות אותם שוחטים את התרנגולות במקום – מה שמבטיח טריות ממקור ראשון! ואל תשכחו לשטוף את הידים אחרי שאתם נוגעים במוכרים בשוק, שלא תקבלו הרפס ^______^.
טוב , זמן לארוחת ערב – קיבלתי חבילה מהמשפחה , אז היום נכין פלאפל !
עד כאן להפעם , נקווה שפעם באה יהיו דברים יותר מטמטמים לספר.

.


סין 2011 – כי אין מקום אחר שתרצה להיות בו
סין 2011, ברכות לשנה החדשה מצ'נגדו – העיר היחידה בעולם שתראו ילדים קונים זיקוקי דינור בגודל היד שלי ומפצצים איתם חלונות של בניינים.
אז התחלנו שנה חדשה, אז מה היה לי כאן עד עכשיו....
הגענו לפה 9 סטודנטים. בכיתה שלנו בארץ לא היינו הכי מגובשים, ולכן גם כאן לא דיברנו יותר מידי מעבר למה שקשור לנושאי הלימודים. לפחות בהתחלה.
מאז שהגענו לכאן, היינו בקריזות אחד על השני, לכלכנו אחד על השני, ואפילו דקרנו אחד את השני עם מחטים. מה שקרה איתנו בהמשך הזמן מהווה את ההבדל הגדול בין להישאר וללמוד בארץ, לבין לבוא ללמוד בסין. (בפן האישיותי והמקצועי)
עם הזמן זה מדהים לגלות, שאנשים שלא היית מדבר איתם בשנים הקודמות, לא היית חושב אפילו שהם איכשהו יכולים להיות בראש שלך –  פתאם אתה מגלה שיש לך משפחה וחברים חדשים.
אתה רואה שבן אדם שלא דיברת איתו בכלל בשנים הקודמות , אתה יוצא איתו קבוע כמעט כל יום לתפוס סיניות, לשתות בירה, לשחק בקוביות עם סינים, לאכול.
אתה מגלה שיש לך כיתת ריקוד, ואנחנו עוזרים אחד לשני לעשות קצת כסף מהצד ככה.
אתה אוכל ארוחות שישי כמו בארץ – הרבה רעש, הרבה אוכל – דברים שרק כשהגענו לסין , לא היה לנו אותם

אז הפכנו להיות , לא החברים הכי טובים מגן חובה, אבל בהחלט חברים טובים, ובהחלט אני סומך על כל מי שאיתי פה.  אולי אני נאיבי , אבל למי אכפת , זה כיף ^_^.

אז מה הדבר שהכי מגבש אותנו פה ? הלימודים ?  המחטים שהרופא שם לי בפרצוף מול כל הכיתה ? הרעיון שכולנו מחפשים מועדון חושפנות כאן ואין!! הכנסים ששולחים אותנו מטעם האוניברסיטה, שאין בהם מתרגם והכל בסינית ואנחנו משתגעים שם – אבל מצלמים אותנו כל שניה, העבודות המשותפות בדוגמנות וריקוד ?

הדבר הכי מגבש פה, זה האוכל.
השקשוקה שורדה הכינה שבוע שעבר, הייתה הדבר הכי קרוב לטעם של הארץ, אחרי הקורנפלקס כריות שאמא שלי שלחה לי לפני חודשיים, פירקנו את הקורנפלקס הזה ברבע שעה.
אז השקשוקה של ורדה – אופן הכנה – אני חותך שום, ורדה חותכת עגבניות , ורדה קולה פלפלים בתנור, אני הולך רגע לחדר של עומר, ורדה ממשיכה בעוד כמה דברים קטנים עד שאני חוזר. וכשאני חוזר, השקשוקה מוכנה, אז כפי שאתם רואים, זהו מתכון מאוד פשוט וקל להכנה, ומומלץ לכולם.

ארוחת ערב אצל חנה –קוסמת, סלט תפוחי אדמה, מרק, ולא לשכוח שבחנוכה היא הכינה סופגניות – מהלך ההכנה, מגיעים ב6 וחצי לחנה, יושבים על הכיסא והאוכל מוכן. לדעתי המתכון הזה  יותר לאנשים שאין להם כוח להשקיע בהכנה של האוכל כמו שצריך בשקשוקה של ורדה
השניצלים שלי – קונים בשוק עוף, מסבירים למוכרת שאני רוצה חזה עוף בלי עצמות – חוזרים הביתה עם החזה עוף.... ומוציאים את העצמות.
חותכים לפרוסות דקות ומשטיחים אותן. טובלים בביצה, ואז במשהו שאני מקווה שהיה פרורי לחם, כי השקית לא הייתה שקופה, וזה היה בצבע אדום כזה, מה שאומר שזה יהיה חריף, ומטגנים.
הארוחה הכי גדולה שהייתה לנו , הייתה בסילבסטר, כל אחד הביא איתו משהו לאכול, לשתות – אז אני הבאתי צ'ופסטיק, שיהיה עם מה לאכול.
את הארוחה עשינו בדירה של יאנה סשה וויקי – או בקיצור – אצל הרוסיות. הורדנו באותו ערב 3 בקבוקים ענקיים של שמפניה זולה, שיחקנו משחקי שתיה סינים , רקדנו חצי שיכורים סלסה... וקיבלנו מחנה מתנות לחג – שזה היה מוזר , אבל נחמד ביותר

טוב מספיק עם האוכל, יצאנו באותו ערב סילבסטר לפאב המקומי הישראלי בצ'נגדו – הג'לי פיש, הרמנו כוסית, ואז אני ודולב המשכנו ל88 – שזה מועדון סיני נחמד, לא היו שם מערביים , שזה היה עוד יותר נחמד.  ככה בעצם חגגנו את השנה החדשה.

אני לכבוד השנה החדשה ,סיימתי לחנוך את הדירה החדשה שלי , עכשיו אני גר בקומה 23, יש לי נוף לרחוב מגניב כזה שאמור להיות עתיק בשקל.
נחזור לסדר הכרונולוגי של הסיפור.
ללמוד בסין, זו החוויה הכי מדהימה שהייתה לי בחיים.  וזה משהו שהייתי רוצה לחלוק עם כולם, שידעו לא לפספס.
זה לראות עולם חדש, זה להבין באמת איך מטפלים – באמת איך משתמשים בדיקור,  לראות איך זה עובד בעיניים שלך על מטופלים שאתה רואה 3 פעמים בשבוע. לראות טכניקות מדהימות חדשות שאף אחד לא מכיר בארץ. להבין גישות שאין בן אדם אחד ששמע עליהן בארץ.
רואים פה דברים, שלא רואים בשום מקום אחר – המון תיאוריות שלמדנו בארץ עשו לנו קצת בלגן בראש, כאן סידרו לנו את כל ההבנה.

אנשים שבאמת רוצים להיות מטפלים טובים, באים ללמוד כאן.

יותר מזה אין לי משהו מיוחד להוסיף, חוץ משנה טובה Jin Nian Kuai Le

פעם הבאה הבלוג יהיה יותר חינוכי , ויותר על השווקים המקומיים, איפה כדאי לקנות, איפה כדאי לאכול – ולמה לא לאכול פיצה האט


טוטו, אנחנו כבר לא בקנזס

6.12.2010

חודשיים ויום עברו מאז נכנסנו מהונג קונג – לצ'נגדו – חודשיים ויום ואני עדיין בטוח שכל זה חלום ואני תיכף אתעורר. חודשיים ויום בהם כל בוקר אני פוקח את העיניים ומביט מעבר לחלון בחדר ורואה שאני לא בארץ. חודשיים ויום בהם כל יום אני מנסה לא להידרס על ידי מכוניות, אופנועים ואופניים חשמליות, חודשיים ויום בהם אני נכנס למונית ואין חגורות בטיחות והנהג נוהג כמו מטורף. חודשיים ויום שאני שומע יריקות מכל כיוון. חודשיים ויום.

החיים פה מדהימים ומשעשעים, קשה לתאר את כל מה שאני רואה או חווה, אבל אני אנסה להמחיש את זה כמה שאפשר.

אז לפניי חודשיים ויום, אני ומעיין נחתנו בצ'נגדו. מאזור שבו יכלנו עוד לתקשר עם האוכלוסיה, הגענו למקום שאף אחד לא יודע מילה באנגלית. יצאנו מהשדה תעופה, והחלטנו שלא לוקחים מונית, כי אנחנו קמצנים, אז הלכנו לכיוון האוטובוסים שעמדו בשיירה, ראינו טור של סינים שעולים עלייהם, ניסינו לתקשר עם הדיילות שמכרו את הכרטיסים, אמרנו להן שאנחנו רוצים להגיע לאוניברסיטה של צ'נגדו – כמה חבל ששכחו לציין שיש לפחות 8 – אם לא יותר. כבר באוטובוס שסביר להניח יוצר בשנות ה-60 הרגשנו שאנחנו לא שייכים – זה וזה שכולם נעצו בנו עיניים –  לידנו ישב ילד , אז ניסינו לתקשר איתו בצורה הבסיסית ביותר – ני חאו מה ? – מה נשמע ? – הערת שוליים קטנה, סינים זה העם הכי ביישן שאפשר למצוא.
בכל אופן אחרי חצי שעה נסיעה בערך, האוטובוס עוצר, וכולם יורדים... לקחנו את המזוודות ולא היה לנו מושג לאן אנחנו הולכים, אין לנו פלאפון, והמספר של האוניברסיטה שלנו נמצא בלפ-טופ שלי בתוך התיק.
בצד השני של הכביש היה מלון, תמיד מדברים אנגלית במלון!! אחרי הכל מלון זה מקום שאליו תיירים מגיעים....לפחות כך חשבתי. נכנסתי לשם, ויצאתי אחרי חצי דקה שהבנתי שלדבר אנגלית לא יקרה, כבר עדי לדבר איתם עברית, לפחות ככה הם נראים יותר משועשעים. בנתיים כמה אנשים עצרו לעזור לנו באמצע הצומת – נראנו כמו 2 תמהוניים שנחתו מהחלל החיצון (תכלס, זה מה שהיינו). שלפתי את הלפטופ מהתיק, ומצאתי את המספר טלפון של מי שאמור להיות אחראי עלינו בסין. סיני אחד התקשר ודיבר עם מי שלא ענה לו בצד השני. סינית שעמדה לידו שבמפתיע ידעה טיפה אנגלית, אמרה לנו שהוא יקח אותנו ליעד בתמורה ל30 קוואי – 15 שקל בערך.
נכנסנו לרכב, וכעבור 10 דקות הגענו לאוניברסיטה שלנו.
חור מטורף שקשה לתאר, אבל מתרגלים למראה, פשוט צריכים לטפח טיפה את המקום, לקצור את הדשא.. אולי לצבוע את המגורים של המקום – אבל סך הכל.... אחרי חודשיים ויום – אני יכול לומר שזה לא משנה איך המקום נראה – החלק של הסטודנטים הזרים הוא אזור חדש שרק סיימו לבנות – ככה שאנחנו מסודרים.
אחרי חצי שעה בערך שעזרו לנו כמה סטודנטים סינים למצוא את המקום שאליו היינו אמורים להגיע אליו באוניברסיטה, הגענו למשרד שאחראי על הסטודנטים הזרים, ושם פגשנו את פלורה – סינית חמודה שעוזרת לנו בכל דבר שאנחנו צריכים, גם היה לנו מזל שהיא הייתה שם, כי מסתבר שזה היה יום חג, פשוט אין לה חיים ,אז היא הייתה בעבודה. היא כבר דאגה לשלוח אותנו למלון לאותו הלילה – שזה היה חיובי,  הייתי חייב את מקלחת באמבטיה שהיא לא בגודל מטר כשהשרותים ביין הרגליים כשאני מתקלח. מיד אחרי שהתקלחנו, יצאנו לחפש דירה – פלורה נתנה לנו לדבר עם סטודנט ישראלי בשם עידן פרנק שלו אנחנו חייבים הרבה – הוא עזר לנו ביומיים הראשונים להתאקלם – ולכן דברים שלוקחים זמן, הספקנו לעשות מהר. הוא הכיר לנו סוכן אלטיזאכן – מהדור הישן – שיסדר לנו דירה – שמו בסין – מר זאנג.  עברנו 3 דירות בערך עד שמצאנו את הדירה שאמרנו – פה אנחנו יכולים לשרוד שנה! חתמנו את החוזה וחזרנו לישון באותו הלילה במלון.

למחרת בבוקר, קמנו בצהריים מאושרים ושמחים, ויצאנו עם המזוודות לכיוון הדירה החדשה שלנו – על הדרך גילינו שרמזור אדום בסין זה רק בגדר המלצה, ולא חובה – החוקים קצת מעוותים כאן בנושא התנועה – אם הרכב פוגע בהולך רגל, זה לא אשמת הנהג, זה אשמת ההולך רגל שלא שם לב – לאחר שהגענו לדירתנו היפה – התחלנו לנקות אותה.
גופות של ג'וקים בכל פינה, מדפים עם שכבות של אבק, שרותים מסריחים ומטבח שרובו רקוב – כמובן עכשיו נתחיל ב –
המדריך לבחירת דירה כשמגיעים לסין
-         בחיים אל תסכימו למחיר הראשוני שנתנו לכם, תמיד תתמקחו – אם אתם אומרים שאתם נשארים גם לתקופה ארוכה ואתם משלמים הכל מראש (הכל תמיד במזומן כאן) אז יתנו לכם עוד הנחה
-         תבקשו שידליקו את החשמל והמים בכל הדירה (יש ארון חשמל)
-         תזכרו שבבית שלכם, חובה שהמים יעבדו על גז, זול יותר, נוח יותר
-         תיכנסו לשרותים, תבדקו שהמים באסלה יורדים, תבדקו שיש מים חמים באמבטיה ובכיור, תראו שיש זרימה של מים במקלחת – גם כשאתם מפעילים את המים החמים
-         אל תזרקו נייר טואלט לשרותים, אתם תגרמו לסתימה, לנו זה עלה 60 קוואי (30 שקל) לתקן את זה
-         במטבח תפתחו את כל המדפים ותוודאו שאין ריקבון
-         תראו שיש סיליקון מסביב לכיור במטבח
-         תראו שיש לכם קולט עשן מעל הכיריים כדיי שהבית לא יסריח כשאתם מבשלים
-         תוודאו קודם שיש לכם כיריים, אל תיקחו בית בלי
-         תראו שהמקרר נסגר ועובד, לא מקולקל או שבור
-         תוודאו שיכניסו לכם מכשיר כמו תמי 4 לבית, פעם בשבוע אתם מזמינים 19 ליטר מים ב6 שקל. זה שווה את זה
-         אל תשתו מים שלא הרתחתם בסין, אלא אם הם מינרלים
-         בחדר תראו שיש לכם שולחן עבודה
-         תראו שיש לכם ארון בגדים
-         מזגן חובה בכל חדר
זה מספיק להתחלה, את השאר תצטרכו להפיק מהטעיות שלכם כבר.
דבר ראשון שתקנו בסין, יהיה קוטל חרקים.
טוב נמשיך הלאה , בסין לא מבשלים יותר מידי בבית, כי אפשר לאכול בחוץ, ולפעמים זה גם יותר משתלם, טעים וזול לאכול בחוץ. נכנסתי למסעדה פעם ראשונה, העיפו אותי ממנה, כי לא ידעתי מה לבחור – אין תרגום לאנגלית !
רוב המסעדות מוכרות את אותו הדבר, במחירים דומים. יש מנור טובות כמו... חציל מטוגן ברוטב קטשופ חמוץ מתוק, עוף בלי עצמות עם בוטנים, חביתה עם ביצה, חביתה עם כרוב, חביתה עם פטריות, חביתה עם מה שאתם רוצים, אורז..... אין הרבה מה לומר על אורז חוץ מזה שאתם תוכלו אותו בבוקר, בצהריים ובערב, זה זול. יש דאמפלינגס, ויש כל מיני דברים מוזרים כאלה שמוכרים שאני אפילו לא אתן להם שם, אבל הם טעימים.
כל יום אחרי 8 בערב, בכל פינה בעיר פותחים דוכן שאו קאו – ברביקיו – אני הכי אוהב את הדוכן שנמצא מתחת לבית שלי, הכי טעים שמצאתי עד עכשיו – ישימו לכם כאן הכל על הגריל, החל מנקנקיות, עור של חזיר, דג שלם לטופו, לחם, פטריות ודיונונים. תזכורת לאנשים הבריאים שבינכם, שאו קאו זה לא דבר בריא, וסינים חולים על מונו סודיום גלוטומט, אז אפשר לבקש בלי.
חיי הלילה בסין מטורפים. יש מועדונים שהשקיעו בהם המון. הבעיה, הסינים יכולים להיות דבילים. כל כמה זמן, פתאם עולה איזה סיני לבמה ומתחיל לרקוד כאילו הוא מייקל ג'קסון – וכולם בוהים בו כאילו הוא המשיח, וכל המערביים נקרעים עליו. מה שכן, כל כמה זמן עולה איזו סינית כוסית אש בלבוש מינימלי שדופקת לכם ריקוד מטורף. בנוסף יש את הפאב הישראלי שלנו פה ג'לי פיש, הבעלים ישראלים, רוב האוכלוסיה שבפנים הם ישראלים או מערביים, אם יש בפנים סיניות, זה בגלל שהן רוצות שאיזה מערבי יקח אותן מסין.
כל בחורה שתוציאו את הפלאפון שלכם מולה תיתן לכם את המספר טלפון שלה, גם אם אין לה מושג מאנגלית.
מקום בילוי נוסף שיש כאן, זה הKTV. קריוקי – יש גם שירים באנגלית, וסינים חולים על זה, אני אישית פעם בשבועיים שלוש הולך לשם עם כמה חברים ומעביר את הלילה שם.
נא לזכור, לכל מקום שתלכו, אם מצטרף אליכם סיני – הוא לא יודע לשתות! סינים לא יודעים לשתות! הם ישתו באי ז'ו (יין מאורז) עד למצב שהם יקיאו עלייכם. הם יזמינו 10 בקבוקי בירות וישתו הכל לבד, ויחשבו שזה משעשע.
מה שכן, המשחקי שתיה שלהם משעשעים.
במועדונים אל תקנו שתיה, בירה תעלה לכם 50 קוואי אם לא יותר ... (25 שקל), בקיוסקים בחוץ בירה תעלה לכם בערך שקל וחצי. אז תהיו כמו האערסים בארץ, כאן זה משתלם.

נמשיך הלאה לאזור המסאז'ים – טווינא – עיסוי סיני  - ב12 שקל לשעה. שווה כל רגע, אפשר להשקיע את הסכום הזה בעצמכם פעם בשבוע, וללכת לאחד המקומות שיש בו עיוורים או פוזלים, ככה גם מפנקים אתכם, וגם אתם מקבלים בידור של לראות אותם נתקעים בכיסא או בשולחן על הדרך (סתם ציניות קלה, הם תותחים!).

לא משנה לאן תלכו, איפה תשבו או אם תעמדו במקום – כולם יסתכלו עלייכם וחלק אפילו יבקשו להצטלם איתכם.
מבחינת עבודה – קל למצוא. אתם יכולים ללמד אנגלית – משלמים בין 50-80 שקל לשעה. אתם יכולים לרקוד – להופעה של ריקוד אחד או 2 משלמים כ-500-600 שקל. אתם יכולים לדגמן , יום שלם שרובו נסיעות – ובתכלס שעה עבודה – 500 שקל. כמובן שהרוב עבודות מזדמנות ולא קבועות ואין להסתמך עליהן ^_^.

באוניברסיטה,
עשו לנו קבלת פנים חמה, שבה באו כל הדרג הגבוה יחסית והציגו את עצמם, כמובן שרק סיני לאחר שהוא מציג את עצמו, ימחא לעצמו כפיים כדיי שכולם ימחאו לו.
הם גם ארגנו איזה ערב עם על הסינים שלומדים אנגלית ואיתנו , הם קראו לערב הזה English Salon. ואז כל אחד מאיתנו הציג את עצמו, וכולם מחאו כפיים. ואז באה האחראית הגדולה שקוראים לה אנג'ל, בעיקרון – התרגום לעברית של השם הסיני שלה הוא – קר וקרח, שזה דיי שיעשע אותנו. אנג'ל אמרה שכל ה-40 סטודנטים הסינים גם יציגו את עצמם, דבר שלקח עוד שעה וחצי וגמר את הערב. אבל סיפרו לנו על 3 רחובות מפורסמים בצ'נגדו, אולי יותר. לימדנו אותם מזה טחינה, והראנו להם תמונות מעפנות מהארץ.

מבחינת הלימודים, מדהים פה. חוץ ממורה אחת שהאנגלית שלה על הפרצוף, והמתרגמת שלה באותה הרמה, כל המרצים מעולים, וכל המתרגמים תותחים.
המורה האהובה עלינו היא פרופסור וואנג – לגניקולוגיה סינית , בקורס שלה , כל שיעור למדנו משהו חדש, בגישה אחרת – דברים שלא רואים בארץ, ושלא מלמדים בארץ. יש לנו שיעורי סינית, שזה נחמד, שווה לקבל את השפה וללמוד אותה.
ישנם שיעורים שבהם מחזירים אתכם לבסיס, ועושים חזרה על החומר, מדברים איתכם על נקודות שאתם מכירים, על נקודות עיקריות – אמנם לא תלמדו שום דבר חדש, אבל באותו שיעור 10 דקות או רבע שעה ממנו פתאם יפקחו לכם את העיניים ויראו לכם זווית חדשה להסתכל על הדברים.
אתחלנו את הסמסטר עם קליניקה 1, לאחר 3 שבועות עלינו ל-2 קליניקות בשבוע, עכשיו בשבוע ה8 לסמסטר עלינו ל-3 קליניקות בשבוע.
בפעם הראשונה שנכנסים לקליניקה, אפשר לקבל שוק, לא רואים דברים כאלה בארץ. הדבר הראשון ששמים לב אליו זה הריח של המוקסה, החדר מסריח ממוקסה.
הדבר השני –  שרוב המטופלים סובלים מפאציאליס ושיתוק בפנים.
יש בערך 6 רופאים שעושים עלייהם סבב, כל פעם רופא אחר, או לפעמים את אותו רופא פעמיים ברציפות. ככל שתהיו אצל אותו רופא יותר פעמים – ככה הוא יותר יסמוך עלייכם.
בפעם הראשונה אתם לא תדקרו. רק מהפעם השניה אצל הרופא. אל תפחדו ותראו ביטחון – למרות שאולי יראה לכם מוזר לדקור עם מחט בעובי 0.35 ס"מ. אין מה לדאוג, היא חודרת לעור כמו סכין שחותכת שניצל. אתם תידקרו המון נקודות, לרוב הנקודות אצל רופא מסויים גם יחזרו על עצמן, יש לרופא את הפורמולת דיקור שלו.
צריכים להבין, שהסינים, בלי שתשאלו אותם דברים ספציפים, יתנו לכם תמונה מאוד כללית : למטופל כואב הגב התחתון.
אנחנו באים, מבקשים מהמתרגם שישאל את הרופא מה הוא חושב על הדופק, מה עם הלשון ומה האבחנה הסינית של המטופל. אנחנו באים ולוקחים דופק ומסתכלים על הלשון. אם הרופא אומר שהדופק הוא סוג מסויים ואנחנו לא מבינים למה, אפשר לשאול את הרופא, ואם יהיה לכם מזל, הוא ייתן לכם הסבר שיעזור לכם להבין למה הוא אומר שהדופק מתגלגל.
אם מגיע מטופל חדש לקליניקה, הרופא ייתן לכם לקחת לו דופק ולשון, לעשות לו תשאול דרך המתרגם ולתת נקודות דיקור. אחרי שתעשו את זה, הרופא יבוא ויתקן אתכם אם צריך ואז ייתן את הפורמולת דיקור שלו. מבחינתם אתם יכולים לתת נקודה שלא תהיה טובה, רק כי לא נוח לדקור אותה. חשוב לזכור שרוב המטופלים יושבים על כיסא, וזה הרבה יותר קשה לטפל במישהו על כיסא.

בקליניקה אתם תגלו נקודות חדשות, סוגי טיפול חדשים, תבינו איך דופק אמור להרגיש באמת.

לבנתיים אין לי יותר מידי מה להוסיף.....
אה הם אוהבים כלבים קטנטנים וגזעיים. הם מלבישים אותם בצורה חמודה ומבחילה וצובעים להם את הפרווה. אתם תראו ילדים הולכים עם גור חתולים שקשור בחוט. ותוכלו לראות כלב שקשור לעמוד ליד החנות שהבעלים שלו עובד כל היום.

מעבר חד לנושא שמח יותר – השוק המקומי
אין על השוק הסיני, נכנסים, המקום מלא אנשים, מלא באוכל, מלא בזבל. אתם רוצים לקנות תרנגולת ? בואו לבחור את התרנגולת שמקרקרת הכי חזק וישחטו אותה בשבילכם. רוצים צפרדעים ? צבי ים ? צלופחים ? הכל אפשר לקנות.
וזה רק בשוק הקטן כמובן.
יש מלא שווקים, שוק לכל דבר.
יש את השוק הענקי – הלוטוס, ככה לפחות אנחנו קוראים לו. אפשר ללכת שם חודש, ולא לסיים לעבור את כל החנויות והדוכנים שיש בו. והכל זול.
ותמיד להתמקח!!! תמיד!!! רק במסעדות לא מתמקחים. כל השאר , מורידים להם את המחיר לקרשים!
טוב, זה נראה לי מספיק להפעם, עד לפעם הבאה – לעדכון השוטף של החיים מצ'נגדו ע"פ אמיר מקייטן J



להתראות הונג קונג         יום שני     5 לאוקטובר 2010

טוב, באמת שעל היום הזה, אני ומעיין החלטנו לוותר, אמרנו שאין לנו כוח להוציא כסף וגם ככה משעמם לנו, מהיותנו קמצנים רצח, המסקנה הכי ברורה הייתה, לישון כמה שיותר- לאכול כמה שפחות. אז התעוררנו ב5 אחר הצהריים עם חיוך רחב על הפנים. כמובן שאני רק אציין שמנהלת האכסניה בסביבות השעה 10 בבוקר החליטה לנסות להיכנס לדירה בכוח, מזל שנעלנו בשניי המנעולים וחסמנו את הדלת עם המזוודה, מה לעזאזל היא רצתה מאיתנו , אין לי מושג. מה שכן, היא כיבתה לנו את המזגן! וזה ממש עיצבן אותנו, התעוררנו שוב בסביבות 1 בצהריים כי היה לנו חם, בשביל להדליק את המזגן מחדש (יש לה אפשרות לשלוט על החשמל בחדר מבחוץ). חזרה למהלך היום,  התעוררנו כפי שציינתי ב5, והתארגנו ויצאנו לאכול במקום הכי זול שאנחנו מכירים – מקדונלדס! אחרי האוכל, חזרנו לדירה במטרה לחזור על החומר ללימודים – אז במקום זה היינו על המחשב, קצת בפייסבוק, ראינו מועדון לילה, והלכנו לישון שוב עד 12 בלילה. קמנו, ירדנו לסופר הקטן שפתוח 24 שעות ביממה, וקנינו שם קצת חטיפים , לחם וחמאת בוטנים.

חזרנו לחדר ובמשך 4 שעות היינו על המחשב, מעבירים את הזמן בסקייפ – מתעדכנים עם המשפחה והחברים. אחר כך ראינו סרט – הלבוי 2 – סרט חמוד, לא יותר מזה. ואז ב6 בבוקר, התארגנו ב5 דקות, ארזנו את כל הדברים שלנו, לקחנו את המתאם חשמל שהיה בדירה (המנהלת הבטיחה לנו ביום הראשון שהיום השני והשלישי יעלו לנו 250 דולר, ובסוף לקחה מאיתנו 300 דולר, כי היא ידעה שאין חדרים בשום אכסנייה אחרת, מכיוון שזהו חג סיני עכשיו), טוב להיות ישראלי בחו"ל. השארנו חדר  מסודר יחסית, עם פח מלא, סדינים הפוכים, שטויות על הארונית הקטנה שהייתה לנו, בוילר , מזגן ואורות דלוקים – שתלמד להבא, לא מרמים ישראלים, אנחנו עם שיודע ואוהב לדפוק אנשים שדופקים אותנו – אנחנו רק מחפשים את זה.
יצאנו לתחנת אוטובוס – הערה קטנה, אנשים שמגיעים להונג קונג, אל תקחו רכבת, אל תקחו מונית – תקחו את האוטובוס שעולה רק 33 דולר הונג קונגים, ובאמת שלא מסובך למצוא את התחנה כשיוצאים, באוטובוס אפילו יש מקומות להניח את המזוודות לנוחיות הנוסעים. רכבת תעלה לכם 100 דולר, ומונית 280 דולר , פלוס מינוס – אתם נוסעים על מונה אחרי הכל. על כל מזוודה המונית תיקח עוד 5 דולר.
הנסיעה לשדה התעופה מהאי שלנו בקאולון לקחה כשעה. היה רגוע ושקט, אישה אינדונזית ואמא שלה עזרו לנו ללמוד קצת סינית בסיסית, וזה העביר לנו קצת מהנסיעה.

הגענו לשדה תעופה, מעיין התיישב על ספסל וחיכה לי בזמן שהלכתי סוף סוף לקחת את המזוודה.

היא אצלי עכשיו, תודה לאל!!
המשכנו קדימה, בבדיקת מזוודות הוציאו למעיין את המשחת שיניים, שמפו ואת החמאת בוטנים שקנינו ב19 דולר !! חבל, היה לנו נחמד עם החמאת בוטנים – סקיפי , הסוג שאין בו חלקי בוטנים בפנים. אחרי זה נכנסנו פנימה לחלק שממנו עולים למטוס , והתיישבנו לאכול, סיימתי בדיוק לאכול בורגר ראנץ' , והמחירים התייקרו.  מעין ניסה להבין איזה סוג של דג הם מוכרים שם, כי משום מה הוא עדיין שובר כשרות – אבל אל דאגה, אני אשבור אותו בצ'אנג דו. יש לי מספיק זמן בשביל זה, אבל אם מישהו יודע מזה דג אלאסיקה* או משהו בסגנון, אנא תשלחו הודעה, באמת שמעניין את מעיין לדעת שהדג שלו כשר! זה למטרה טובה.
אז סך הכל עכשיו אנחנו ממתינים למטוס, עוד שעה אנחנו עולים לטיסה, ב10 ועשרים המטוס ממריא, ואנחנו ננחת בצ'אנג דו לאחר 3 וחצי שעות טיסה.

אז זהו, ככה עבר לו יום משעשע והאחרון בעצם בהונג קונג. עכשיו בעצם המסע באמת מתחיל, המטרה שלשם היא הגענו עד כאן, הסיבה לכך שאני חופר לכם את החיים פה – ההרפתקאה האמיתית מתחילה עכשיו – המשימה למצוא סיניות כוסיות יוצאת לדרך!





אז עברנו יום ראשון בסין!! עכשיו בכיף נקרא מה עבר עליי ביום השני!        3 לאוקטובר 2010 

אז פתחנו את היום בזה שבעלת הבית העירה אותנו ב10 בבוקר , להזכירכם הלכנו לישון אחרי 5, בצעקות ודפיקות רועשות שאנחנו צריכים לשלם את הכסף, אמרנו לה שאנחנו ישנים, ושנדאג לזה אח"כ. מעיין קם ואמר שהוא חייב לבדוק אם יש מקום יותר זול, כי חייב להיות!! אנחנו בבנין של 16 קומות , ובכל קומה יש הוסטל אחר. אז אמרתי לו "מעיין, ישר כוח, אני אחזיק לך אצבעות, ושיהיה לך בהצלחה". מעיין יצא לבדוק את השטח ואני חזרתי לישון.  כעבור 45 דקות ככה מעיין חזר ואמר שהמקום היחיד שהיה פנוי, היה בקומה ה15 ולקחו 700 דולר, זיבי נשלם 700 דולר ללילה על חדר מסריח יותר מהחדר המסריח שאנחנו נמצאים בו כרגע!!

אה קוראים יקרים, חשוב מאוד! אל תאמינו לשום תמונה שאתם רואים באתרים על מלונות ואיזורי תיירות סיניים, אתם תראו תמונה של מקום חדש ויפה , עם אמבטיה , ושרותים – בנפרד!!! ואז תקבלו אותם אחד על השני, אז זה בקשר לעצה.
בנוסף תזכרו שסינים הם הרוכלים הכי טובים בעולם, והפסקה הבאה תסביר מדוע וכי למה.

אז מעיין חזר , וחזרנו
 לישון בהחלטה שנישאר עוד 2 לילות, ב250 דולר ללילה – ככה סיכמנו יום קודם עם בעלת הבית. משהו כמו שעה אחרי שחזרנו לישון , שוב נשמעו דפיקות אכזריות בדלת עם צעקות של המנהלת שצועקת לנו שצריכים לשלם עכשיו, ואין ברירה. אז אמרנו, נשלם לה ושתעזוב אותנו בשקט, עייפים אחרי הכל. פתחתי את הדלת, והיא ישר נכנסת במהירות פנימה בחיוך מקסים ושרמנטי – המשפט הראשון שיצא לה מהפה זה שהשכירות ללילה עלתה ל300 דולר, מכיוון שזה חג והיא שכחה מזה, ואנחנו חייבים לשלם עכשיו או לעזוב אמרנו לה שהיא סיכמה איתנו על 250, אבל זה לא עניין אותה. מכיוון שמעיין בדק את השטח שעה לפני כן וראה שאין חדרים, הבנו שכנראה נאלץ לשלם.
אז לפני שאני בא להוציא את הארנק ולשלם לה, היא יושבת על מעיין, אותה זקנה סינית – שנולדה בהונג קונג – שמתקרבת לגיל 60 בערך, והתחילה לקפוץ עליו ולצעוק לו "תשלמו לי תשלמו לי תשלמו לי או שתלכו" ובאותו הזמן היא הפליקה לו על הטוסיק.

שילמנו.

היא הלכה.

נשארנו בהלם.

הלם...

הלם....

נשפכנו מצחוק!!!!!! 

זה היה הדבר הכי קורע שקרה לנו מתחילת המסע לעבר המזרח הרחוק.
ניסינו להמשיך לישון, אבל לא הצלחנו, כבר לא היינו עייפים (מעיין חרפ כמו חזיר בר שדרסה אותו עז בחודש ה8 להריון), אז נתתי למעיין פליק על הטוסיק ואמרתי לו שמאוחר , כבר אחרי 12 בצהריים, בא נקום. לאחר רבע שעה של שכנועים קלים ושימוש ביכולת הרטוריקה המופלאה שלי (מכות), מעיין הסכים איתי שזהו בהחלט זמן טוב להתעורר.

קמנו, התלבשנו, ויצאנו לדרך , לקרוע את רחוב נתן , באי קאולון שבהונג קונג – במטרה למצוא את הדבר היחיד שמצאנו שעלול לעניין אותנו!! – שדרת הכוכבים! ראינו בתמונה פסל של ברוס לי, ונגנבנו שנראה שם פסלים ודברים משעשעים, רק מעדכן שמעיין לא ידע שברוס לי מת כבר כמעט 40 שנה, אז התחלנו ללכת , ועוד לא אכלנו, אז כמובן שהיינו רעבים לאיזה בראנץ' נחמד.

עצרנו בדרך בדוכן, וקניתי שיפוד עם 5 כדורים מוזרים אבל זה נראה לי ממש טעים. טעמתי אחד.. והיה לזה טעם מוזר, ומרקם עוד יותר מוזר, אז ירקתי את זה – וזרקתי לפח, וככה הלכו 6 דולר הונג קונגיים. עדייין הייתי רעב, אך למזלי היה באותו דוכן משהו דמוי וופל בלגי שהיה ממש טעים שעלה רק 13 דולר, זה בהחלט היה טעים, ואני אקנה עוד אחד מחר בצהריים כשאקום. משם המשכנו לנו בטיול לעבר שדרת הכוכבים, כאשר הסתכלנו על החנויות שמעברנו, ראינו שבהחלט יקר ושווה לחכות עד שנגיע לצ'אנג דו. ולמדנו איך אפשר להתעלם מההודים שמנסים למכור לנו שעונים וחליפות, מה שכן,הפעם השם השתכללו והציעו לנו גם סיגרים, סיגריות, מריחואנה וחשיש. בד"כ קשה לי לסרב להצעה מהודי זר שבחיים לא פגשתי בעבר שמציע לי דברים לא חוקיים או דברים מזוייפים. אבל סין זו המדינה היחידה שאני לא מתכוון להתעשק בדברים האלה. אין לי כוח לכלא.

אז המשכנו לנו בדרכנו ובדרך מעיין ראה איזה חנות נעליים של נייק, ואז הוא נכנס בבכי ואמר שכואבת לו כף הרגל מהמסאז' של אתמול, בתקווה למצוא נעליים ושהמחירים הם לא באמת כאלה יקרים. אחרי 10 דקות יצאנו משם כשהבנו שאפשר למצוא ביותר זול אבל לא קטע חשוב בסיפור , סתם לחפור עוד קצת.
אז המשכנו לנו , מעיין היה עדיין רעב, אז הגענו לבנין קומות, שבכל קומה היה כמה חנויות. עלינו לקומה הראשונה לKFC, וראינו שזה לא נראה משהו. בצד השני היה סושיה, אז נכנסנו וראינו גימיק שהיה עובד בארץ, אם הישראלים לא היו חלאות. זה היה באמת כמו בסרטים, שאתה יושב על הבר, ויש צלחות קטנות עם סושי שמסתובבות על מסילה במעגלים, ואתה לוקח מה שבא לך, ולכל צלחת יש צבע שונה ולפי הצבעים שהצלחות שיש על השולחן, הם יודעים איך לסגור את השולחן.

הסיבה שזה לא יעבוד בארץ, זה כי אנחנו נזרוק את הצלחות לתיקים , ניקח לשרותים ונזרוק לפח, נשים על הרצפה וכו'. אבל לא קריטי, עדיין היה נחמד.

יצאנו והמשכנו לצעוד, על הדרך עצרנו בעוד חנות גדולה של כלי חשמל , קניתי כבל בשביל המצלמה שלי, כדיי שאני אוכל להעלות תמונות. 

בהמשך עצרנו גם בבית מרקחת סיני, והתחלנו להשתולל שם, סוף סוף מילים בסינית שאם נאמר אותן, יבינו אותנו וידעו למה אנחנו מתכוונים, אז קניתי 4 סוגים של צמחי מרפאה, סוג אחד אסור למכירה בארץ, אז אני מרוצה. אחרי משך עצרנו גם בבית מרקחת סיני, והתחלנו להשתולל שם, סוף סוף מילים בסינית שאם נאמר אותן, יבינו אותנו וידעו למה אנחנו מתכוונים, אז קניתי 4 סוגים של צמחי מרפאה, סוג אחד אסור למכירה בארץ, אז אני מרוצה. אחרי 3-4 שעות הליכה הגענו למסקנה שיש מצב שהיינו צריכים ללכת לכיוון השני של רחוב נתן, אז שאלנו כמה אנשים, ואחרי איזה 5-6-15 סינים ששאלנו איך להגיע, הבנו שאנחנו צעדנו לכיוון השני בכלל, אבל עדיין היה נחמד, מה שכן, רצינו להרוג את המנהלת של האכסניה שכיוונה אותנו. חיפשנו תחנת אוטובוס, כי לא היה לנו כוח לצעוד את הכל חזרה, מצאנו איזה 2 סינים חמודים כאלה שידעו קצת אנגלית, והם אמרו לנו שאנחנו צריכים לעלות על קו 6 ולרדת בתחנה האחרונה. אחרי 10 דקות הגיע האוטובוס, פעם ראשונה שעליתי על אוטובוס דו קומותי, אז ברור שישבנו בקומה השניה. מעיין הספיק להירדם עליי בנסיעה , שלא הייתה ארוכה במיוחד. לאחר רבע שעה ירדנו מהאוטובוס והתחלנו ללכת לכיוון חנות שהיה כתוב עליה "מודיעין". נכנסנו והיו שם סינים דוברי אנגלית יחסית טובה, סינית אחת אמרה לנו איך אנחנו יכולים להגיע לשדרת הכוכבים, שמסתבר הייתה 10 דקות הליכה מהמלון שלנו, ונתנה לנו כל מיני אטרקציות להונג קונג – אבל אנחנו לא אנשי תרבות, אז הקשבנו, אמרנו כן כן, והלכנו.

בזמן שאנחנו הולכים לנו, באזור שיש בו מזח ומעבורות והזיהום אוויר הכי נוראי שראיתי בחיים, לא היה אפשר לנשום כמו שצריך והיה אביך מטורף! פתאם באמצע ההליכה נתקלנו בכמה כוכבים על הרצפה, ואז קלטנו.... הגענו! ואז.... התבאסנו, מזה המקום המעפן הזה !? סתם כוכבים על הרצפה . איפה כל הפסלים !? איפה קינג קונג ?! איפה דרקונים.... סתם כוכבים עם שמות של סינים שאין לנו מושג מי הם. היה באזור הופעה של כמה סינים שניגנו , ומלא סינים התכלו עלייהם, וכמובן שאם אין לכם מצלמה, אתם יכולים לשלם 10 דולרים בלבד בשביל שיצלמו אתכם 2 תמונות על רקע האי של הונג קונג יחד עם האביך המטורף. פתאם הגענו לפסל! סוף סוף, הגענו לברוס לי, הפסל הגודל אמיתי של ברוס, אולי קצת הגביהו אותו, כזכור לי , סינים הם גמדים. הפסל היה מתוחם בגדר ו2 שומרים, אז הצטלמנו מהמרחק שיכלנו, ואז התבאסנו כי זו הייתה המטרה של הטיול הזה שכלל את ההליכה הארוכה בחום המטורף שיש בהונג קונג – עד שלפתע זה קרה! שמענו מישהו צועק ג'קי צ'אן, הסתובבנו וראינו את הכוכב של ג'קי, כמובן ששנינו מיד הצטלמנו עם הידיים שלנו על הידיים שלו, ואז הבאנו כיף אחד לשני (מחר יש לנו תור לבדיקות צהבת ומחלות זיהומיות עקב כך [לא באמת]) , ואז ירדה ההתלהבות 

והמשכנו ללכת חזרה לכיוון האכסניה. אז התחלנו ללכת, והיינו צריכים לעבור את הכביש – רעבים ועייפים הלכנו משהו כמו רבע שעה עד שמצאנו מעבר סוף סוף!! שהיה בכלל בכיוון הנגדי למה שהיינו צריכים ללכת – מעבר דרך התחנת רכבת התת קרקעית. אז כבר היה 6 בערב, והיינו שוב רעבים, אז בדרכנו לאכסניה , עצרנו במקדונלדס, אני אכלתי, ומשם המשכנו לפיצה האט – כי למעיין בא ספגטי ולא בשר. אצלי זה סתם היה נאגטס, לא משהו מיוחד. הוא ביקש פסטה צמחונית , כי משום מה יש לו איזו בעיה של עיקרון של בשר עם חלב, והוא לא רצה שתקרה טעות וישימו לו עוף עם הפסטה ברוטב שמנת וגבינה. ניסיתי להסביר לו שהוא בסין, ובמוקדם או במאוחר, הוא יאכל קקי של עטלפים מבלי שהוא ירצה או ידע על זה, ואני אדאג לזה אישית.
אז לאחר שהוא אכל חצי מנה, הוא מצא משהו שנראה כמו עוף, ואז אמרתי – איזה יופי, אתה תקבל את המנה בחינם, - אבל משום מה מעיין היה מוטרד יותר מהנושא של בשר וחלב, שוב. דבר שנראה לי לפחות בזבוז של מחשבה , אבל כל אחד ודרכו שלו אחרי הכל, אני לא שופט. אחרי שהמלצרית בדקה , היא חזרה ואמרה לנו שזה גם פטריה. אז מעיין נתן לי לטעום אותה, ומה אתם יודעים – זו בבאמת הייתה פטריה!!! מאיפה הגיע הרעיון שזה עוף  אין לי מושג. אבל עברנו גם את זה, והתבאסתי שהוא לא קיבל פיצוי או משהו בסגנון – אחרי הכל, אני ישראלי.. 

מפיצה האט הלכנו חזרה לאכסניה, וראינו שלא גנבו לנו שום דבר עדיין, אז היינו רגועים  לבנתיים, ונחנו כמה שעתיים שלוש על המיטה , עם המחשב, להתעדכן קצת במה שקורה בעולם שמחוץ לאיים פה.ב10 וחצי , אחרי מקלחת טובה יצאנו ללאן קוואי פונג, שזה אמור להיות האזור של המסיבות, ואיפה שהמערביים והאנשים שבאמת יודעים להנות מהחיים הולכים לשם. אז לקחנו את הרכבת תחתית, שהייתה ממש מהירה, וממש מגניבה! יכלנו להרגיש את הרוח נושבת עלינו בעוצמה מרוב מהירות. והגענו לאי המרכזי של הונג קונג, שם לאן קוואי פונג נמצאת. לאחר 5 דקות הליכה , הגענו לאזור וראינו אזור של פאבים, עם עליה מטורפת, אז הסתובבנו בעליה , שבסוף הפכה לירידה , עם פניות שיצרו מעגל, ואז חזרנו חזרה לעליה וגילינו שאין איפה לשבת, אין בחורות כמעט בכלל, או מלא גברים , או פאב שמכר נרגילות ב250 דולר! בסוף ישבנו בפאב שישבו בו 2 בחורות לב על שולחן עם 4 כוסות יין, אז לפי התאוריה של מעיין – 2 נשים עם 4 כוסות יים = 2 נשים שרוצות שאני והוא נשב איתן. הרעיון יפה, ובהחלט יש בו שורשים חזקים של אמת. מה שכן, 5 דקות אחרי, הגיעו 2 גברים שהכירו אותן והתיישבו לידן.
אז פתאם הגיעו 3 בנות שישבנו על הבר, אחת מהן הייתה חמודה יחסית, אבל עדיין, סיניות לא נראות טוב – ממה שראיתי בנתיים.  ולידן ישבו 3 בנות סיניות , מתוכן 2 שנראו טוב לשם שינוי.

אז ישבנו על בירה על הבר, ושאלנו את הברמן, אם הבחורות שאפות קוזינות פקאצות שיושבות על השולחן מדברות אנגלית (לא בדיוק שאלנו בצורה הזאת , אבל זו הייתה הכוונה). הברמן השיב בשלילה ואמר שהן דוברות מנדרינית, כי וא ניסה לדבר איתן באנגלית והן לא מבינות, אז הברמנית שכן דוברת מנדרינית לקחה מהן הזמנה – מסתבר, ואכן מאוד מעניין.

אז לקחנו מפית וכתבנו עליה "היי! מדברות אנגלית ? =] " , ושלחנו את הברמן שיתן את המפית ל3 בנות האחרות שישבו על הבר, כמובן שמעיין חשב שהן צעירות בנות 20+, אבל אני הייתי צריך להתעקש שהן בנות 40, אם לא יותר – כנראה למעיין יש איזה קטע עם נשים מבוגרות. אחרי דקה הברמן החיר לנו את המפית, ועליה היתה כתובה התשובה "יאפ", מאושרים ומרוצים, קמנו עם הבירה והתיישבנו לידן, והתחלנו לדבר איתן. יותר נכון רק עם אחת מהן, כי ה2 האחרות לא הגיבו לנו. ואותה אחת הייתה מאוד נחמדה, כמובן שמעיין שאל בת כמה היא, והיא לא רצתה להגיב, אז אמרנו לה שהיא בת 25 גג, והיא אמרה תודה, ושהיא יותר מבוגרת,  לדעתי היא הייתה בת 36-37. אל תבינו אותי לא נכון, גיל 40 , זה גיל 20 החדש, בגיל 40 אתה מתגרש ומתחיל לחיות את החיים שוב.
אחרי חצי שעה שדיברנו איתה על כלום בערך, היינו צריכים ללכת לתפוס את הרכבת האחרונה חזרה לאכסניה שלנו. 

משם כמובן הלכנו למקדונלדס, לנשנש ארוחת לילה, ואז כשיצאנו עמדו 2 נשים זקנות ואמרו לנו לבוא, בירה ב44 דולר , שזה 22 שקל, אז וואלה, זה זול! יחסית לבירות ב70 דולר ששתינו.

כמובן נכנסנו, ואז המקום היה ריק בפנים, חוץ מ5 נשים פיליפיניות שנראו לפחות יותר טוב מכל שאר הסיניות באזור. סוף סוף ראינו מחשוף , וחזה שגדול יותר משלי. אז זה היה מעניין, ישבנו איתן ודיברנו,  הסרסורית שלהן באה ואמרה לנו שלקחת אחת לחדר זה 2000 דולר, אני ומעיין היינו משועשעים מהנושא ואמרנו " אין כאסף",  הבנות לא התאכזבו במיוחד , אבל הסרסורית כן, היא בקושי נתנה לנו להישאר שם. לצערנו גם הבחורות נשארו לבושות, אבל סתם התחלנו לדבר, מעיין עשה לאחת מהן מסאז' קצת, וניסה לדחוף את היד שלו מתחת לשמלה הקצרה מאוד שהיא לבשה, היא רק הזיזה לו את היד כל הזמן וחייכה. 

באותו זמן אני שאלתי את הבנות האחרות את השאלות שאני כבר ישר אתן עלייהן תשובה.
הן היו כולן ילדות בנות 21 מהפיליפינים, הסיבה שהן החליטו לבוא להונג קונג לעבוד, היא כי הכסף ההונג קונגי בעל ערך יותר גבוה מהכסף שלהן. והסיבה שהן עושקות בזנות וכנערות ליווי, זה כי הכסף מאוד טוב, והסיבה שהן לא הולכות ללמוד עדיין היא כי הן רוצות לעזור למשפחה שלהן קודם כל , והן צריכות לשלוח להן כסף כל חודש. סיפור עצוב, אבל בארץ יש מספיק כאלה, אז לא התרגשתי במיוחד. סיפרתי להן שכדאי להן לבוא לישראל, כי במועדון חושפנות רגיל בחורה עושה קרוב ל1000 שקל בלילה, ושקל אחד שווה 2 דולר הונג קונגי. הן פתחו את העיניים קצת, אבל אמרו שטוב להן איפה שהן, אחרי שעה ככה שישבנו שם , היה כבר 3 בלילה, והסרסורית קלטה שמעיין מנסה לגעת לבחורה בטוסיק, היא סימנה לבחורה שזה בסדר, אבל אחרי כמה דקות אמרה להן להיכנס לבר, ולא לשבת לידנו. אז החלטנו שזה הזמן לחזור הביתה, וכמה כיף שלא שדדו אותנו אה!

הגענו ללובי וראינו פיליפינית שיכורה אחרת, שהייתה גבר בעבר, מעיין התאכזב שהוא לא לקח אותה לחדר. אבל אני מאמין שזה לטובה.

זהו, ככה עבר היום השני בהונג קונג,  מעניין איך נעביר את מחר, היום האחרון שלנו בהונג קונג , לפני הטיסה לצ'אנג דו. אני מקווה למצוא שם עבודה בתור מדריך סלסה או מורה לאנגלית, ואני מקווה שלא יהיה קשה למצוא את העבודה. 

התכנון למחר הוא .... לאכול בעיקר במקדונלדס, כי זול שם, וכנראה שלא לעשות יותר מידי, חשבנו ללכת לויקטורי'ס פיק – אבל פגשנו ברכבת תחתית בחזור 2 ישראלים שעשו את זה, הבחורה אמרה שהיה מעניין, והגבר אמר משעמם, אז לא חשבנו הרבה והחלטנו שבהחלט אין סיבה לעשות את המסלול הזה שכולל עליה ארוכה בהר בחום וזיהום אוויר של הונג קונג.

טוב רבע ל4 לפנות בוקר, זה הזמן לישון. מחר מצפה לנו יום חדש ומרענן שבו ננסה להנות מכל רגע ולהנות מהחיים כמה שיותר לפני שמתחילים בחווית הלימודים.
אני מקווה שנהנתם מהפרק השני של המסע בסין. נתעדכן מחר אה.



3 לאוקטובר, 2010 , 2:45 לפנות בוקר , לפי שעון הונג קונג.
לפני יומיים אני ומעיין נפרדנו מהחברים והמשפחה, ועשינו את הצעד הכי רחוק שלנו , וקפצנו עוד שלב במשחק החיים. אנחנו טסים ללמוד בצ'אנג דו רפואה סינית, בשנתיים הקרובות, השפה שאני אשמע הכי הרבה היא עברית – אבל זה כי מעיין חופר.
אז עלינו על המטוס לישראל לרומא , הטיסה יצאה ב5 בבוקר ונחתנו בסביבות 8 בבוקר.
בשדה תעופה של רומא היה שקט יחסית, הבינו אותנו יחסית , מסתבר שהם לא מבינים אנגלית כל כך טוב.  ונכנסנו למצב המתנה של 4 שעות עד לטיסה שיוצאת להונג קונג ב12 בצהרים. מה שגילינו על הרומאים, יקר כאן, האינטרנט האלחוטי בתשלום, מסתבר שהאוכל האיטלקי על הפרצוף (ניוקי ברוטב עגבניות שהיה לעיס ופסטה ברוטב פסטו שהייתה יבשה) וכמובן – הם איבדו לי את המזוודה, אבל נגיע לזה תיכף.
חיכינו ליד השער של המטוס כחצי שעה, וישבו לידנו כמה סינים, היה מצחיק לראות סיני שלובש נעליי ואנס, כובע של נייק, וחולצה של ראפרים עם זקן תיש. נכנסנו למטוס ענק שחילק לנו בוטנים, אז אכלתי בוטנים. לידנו ישבו 2 בריטים שטענו שהם גם אוסטרלים, הם היו גדולים ואהבו מאוד לאכול. פעם ראשונה שניסיתי לאכול חזיר, זה היה נחמד, אבל גם לא משהו, לא אפרט את כל תפריט האוכל או שהאוסטרלים\בריטים שפכו על מעיין פחית בירה , קארלסברג, בהחלט בירה מגעילה... אבל זה מה שהיה. הטיסה שהייתה 11 וחצי שעות סך הכל ערה יפה, ראינו סרטים, שמענו קצת מוזיקה, ישנו, חגרנו את החגורות כשהמטוס החל לרעוד איזה חצי שעה 40 דקות, ובסופו של דבר נחתנו בהונג קונג.
היה משעשע למתוח את הרגליים סוף סוף,נכנסנו, מילאנו איזה טופס הגירה שמאשר לנו להיכנס לשבוע להונג קונג.
הלכנו לקחת את המזוודות, מעיין קלט את שלו תוך 20 שניות, היה לו מזל, אני הייתי צריך במשך חצי שעה לערוך חיפושים ולשאול סינים שלא מבינים במיוחד מה אני רוצה מהם, היכן המזוודה שלי ?! בסופו של דבר הפנו אותי לעמוד בתור באיזה דוכן, הגעתי ומילאתי טפסים, אמרו שיחזרו למספר שהבאתי להם, איזה מזל שמעיין הביא איתו פלאפון עובד.
משם יצאנו לחפש את היציאה משדה התעופה, החלטנו לקחת מונית ולא לקחת את הרכבת, כי עדיין לא היה לנו מושג מה קורה איתנו. כמובן שגם לא היה לנו מושג לאן ללכת ואיך מוצאים כאן מלון. אז מעיין נזכר שאחותו  רשמה לו על מקום של קהילה של יהודים שאם תרמילאים מגיעים אלייהם אז נותנים להם לינה בחינם בתמורה להשתתפות בתפילות, אז החלטנו למצוא מונית שתיקח אותנו אליהם, שהם נמצאים בקאולון. בחיפוש אחר היציאה משדה התעופה , שאלנו מישהו ליד המעלית יך אפשר לתפוס מונית , הוא ענה לנו שהוא נהג מונית, ושנחכה לו, הוא יעשה לנו מחיר טוב , רק 320 דולר , ושנחכה לו 10 דקות והוא מגיע, אמרנו סבבה, אנחנו מחכים. הוא הלך לעמוד בתור של כל המוניות, ואנחנו המשכנו למונית הראשונה בתור, שם לנו מונה והתחיל לסוע. אחרי כ25 דקות נסיעה הגענו, עלה לנו 280 דולר הונג קונגי, שזה 140 שקל. ואז הבנו שהונג קונג היא לא סין, יקר פה רצח.
הגענו לבנין שבו נמצאים קהילת ציון. נכנסנו, ושכחנו שזה יום שבת, אז מישהו עצר אותנו ואמר לנו שעם כל המזוודות והתיקים אסור לנו להיכנס שזה בית כנסת, ושכבר יגיע אחראי לדבר איתנו. אחרי 2 דקות הגיע מישהו ודיבר איתנו בעברית והסביר לנו שאין אצלם לינה, אבל לתרמילאים הם ממליצים לבוא לתפילות אצלם ובתמורה לקבל ארוחה בחינם. הוא כיוון אותנו לבית הארחה ונפרדנו ממנו לשלום.
אחרי 10 דקות הליכה ככה, הגענו לבנין שבכל קומה יש אכסניה, הכניסה הייתה מסריחה מריח של ביוב, המעלית קטנה עם מצלמות בפנים, והיה שומר מחוץ למעלית שכיוון את האנשים. נכנסנו ועלינו לקומה 4, לשם כיוון אותנו אותו אדם מקהילת ציון. כשיצאנו מהמעלית שוב היה ריח חזק של ביוב רק עם שילוב של קטורת. ראינו את העובד בקבלה, והוא אמר שאין חדרים, ירדנו 2 קומות למטה, לאדם שהציע לנו חדר ב300 דולר אבל השרותים מחוץ לחדר, אמרנו לא, וירדנו למטה, במקרה מעיין תפס מישהי כשהוא יצא מהמעלית שהאכסניה בקומה 11 שלה, אז היא אמרה לו 300 דולר, היינו עייפים ולא היה לנו כוח להתמקח יותר מידי, גם מסתבר שבאנו ביום חג, יום העצמאות של הונג קונג, אני חושב.. ואז הבנו למה אין חדרים כמעט בכלל. נכנסנו לחדר שלנו, והתאור המושלם לחדר הוא, בית שימוש אחד גדול. קיבלנו חדר 2 מטר על 2 מטר, שמכיל 2 מיטות, ושידה קטנה שמפרידה בייניהן, שרותים בגודל של חצי מטר ,חדרון קטן היה גם המקלחון, אז היינו מאוד משועשעים מהנושא. בעלת האכסניה הייתה מאוד נחמדה ואמרה לנו שאם נישאר לעוד 2 לילות , אז זה יעלה לנו רק 250 לכל לילה, נשמע מפתה אה. אחרי שנכנסנו לחדר, קראנו לה שתבוא לקחת איזה 2 מזוודות שמשום מה היו בחדר, מסתבר שלקוחות קבועים של החדר פשוט משאירים שם את הדברים שלהם, דבר שנראה דיי מוזר אני מאמין.
אחרי שהתאקלמנו בחדר כמה דקות, יצאנו לטייל ברחוב הראשי בקאולון, שדרות נתן, בהחלט שם סיני אוטנטי. רחוב ענקי, שכל 5 מטר תראו חנות שנראת כמו קיוסק, רק שיש בה דגים מיובשים , עצמות שכנראה היו שייכות לכלבים בעבר, וכל מיני דברים מוזרים – והריח נוראי, כל דקה עוצר אתכם הודי אחר שמציע לכם לתפור בשבילכם חליפה,  ואם אתם מסרבים אז הוא מציע לכם שעון רולקס. המשכנו ללכת איזה 20 דקות עד שראינו את האור האדום, כן, סניף מקדונלדס האיר על פנינו. רעבים ויתומים נכנסנו פנימה למקום ממוזג, והיינו המערביים היחידים בפנים.  סוף סוף, ניף מקדונלדס לא כשר, שמוכר בשר עם גבינה, הרבה זמן לא ראיתי אחד כזה, כנראה שזה עוד אחד היתרונות של היותנו בסין. המחירים היו ברצפה, ביחס לארץ, ארוחה עלתה 15 דולר הונג קונגי, בעצם שילמתי 7 וחצי שקל לארוחה. סיימנו לאכול, ויצאנו לטייל עוד קצת על הרחוב, והתחלנו לשאול עובדים בחנויות מה אפשר לעשות בערב ואם הם מבינים אנגלית, איכשהו היו 2 שכן ידעו מספיק כדיי לעזור לנו בשביל הערב וכיוונו אותנו לאיזה מקום כלשהו, כמובן שהנהנו כאילו אנחנו מבינים והלכנו חזרה לאכסניה. וכשהגענו, קרסנו לישון מ2 בצהריים ע 7 בערב.
קמנו, התקלחנו, התלבשנו ויצאנו לקרוע את רחוב נתן שוב!  הפעם הסתכלנו קצת במפות וראינו שבגלל שרחוב נתן כזה גדול אז אנחנו יכולים לנסות להסתובב קצת מעבר לכביש אחד  ארוך והתחלנו לפנות לכל מיני רחובות אחרים, כמובן ששאלנו איפה נמצא הפאב הקרוב, וכיוונו אותנו בעיקרון לאותו המקום שאותם 2 סינים מהבוקר אמרו לנו ללכת, רק בצורה שהבנו לאן הולכים. על הדרך עצרנו בפיצה האט, והזמנו מגש נחמד כזה ב110 דולר הונג קונגים, חתיכת מחיר , אבל היה שווה את הכסף, הפעם. משם המשכנו ומצאנו את השדרה של הפאבים. פשוט רחוב אחד של 500 מטר, שיש פאב שצמוד לפאב שצמוד לפאב. לכל פאב יש איזה סיני שעומד בחוץ ומנסה לגרור אותך פנימה, בתשובות שנויות במחלוקת שאנחנו רוצים להסתכל קודם  על כל המקומות לפני שאנחנו מחליטים לאן ניכנס, התחמקנו מאותם אנשים.ראינו איזה פאב נחמד עם נרגילות בחוץ, אבל היה צריך לחכות  הרבה זמן עד שיתפנה שולחן, אז המשכנו עוד קצת, עד שראינו כמה בחורות סיניות צעירות נכנסות לאיזה בנין, ראינו שבבנין יש בכל קומה פאב או מסעדה, ועלינו לאותה קומה שהם עלו, פאב גדול, שהשקיעו בו כסף, וכמובן ממש יקר, הזמנתי חצי הוגארדן ב36 שקל, ומעין לקח חצי סטלה באותו המחיר. הסיבה שהסכמנו למחיר הזה הוא כי הייתה הופעה של כמה סינים שניגנו ושרו שירים כאלה של שנות ה70, ואפילו שאלתי אם הם מכירים שירים בספרדית או בסלסה , והםא אמרו שכן. ואז הם התחילו לנגן ולשיר שיר סלסה נחמד כזה, בשולחן לידנו ישבו כמה פיליפינים שדיברו איתנו קצת ואיזו פיליפינית מבוגרת כנראה נדלקה עליי, אני הייתי משועשע מזה שאנשים שמטפלים בסבא וסבתא של חלקינו יושבים לידי בפאב בסין, קראתי לה לבוא לרקוד איתי את השיר , היא באה . והיא לא ידעה איך רוקדים, אבל הסברתי לה קצת, והיה משעשע... אחרי השיר הזה הם ניגנו עוד שיר, שאותו רקדתי עם מעיין כבר וזה היה ממש משעשע , כי כל הסינים הסתכלו.. נראה לי היה להם מוזר לראות 2 גברים רוקדים ביחד, אז רקדנו לצלילי השיר טנגו לה קאמיסה נגרה, ומיד אחרי שהוא נגמר יצאנו משם והתחלנו לצעוד חזרה לכיוון האכסניה, בסביבות 1 בלילה.
בדרכנו חזור ראינו שלט של מסאז' ב38 דולר לרגליים, ואז אישה מבוגרת באה ואמרה לנו שזה לא מסאז', זה סוג של מגבות חמות עם ג'קוזי לרגליים וזהו. ואז מעיין התחיל להמקח איתה על מחיר למסאז' לכפות רגליים, וסגרנו איתה על 150 דולר לשנינו ביחד, לחצי שעה. הלכנו אחריה לאיזה רחוב שהיה קרוב, ונכנסנו למקום שנראה כאילו הולכים לשדוד אותנו, אבל זרמנו עם זה. עלינו לקומה ראשונה, שוב היה שומר בכניסה, אז היינו רגועים יחסית. יצאנו מהמעלית ונכנסנו לחדר כזה שהיו בו 4 5 סינים וסיניות שקיבלו עיסוי לכפות רגליים ולרגליים.
אז ישבנו,  וחלצנו נעלינו והרודנו את גרבינו. בעל הבית אמר שיש לנו כפות רגלים מסריחות והביא לנו איזה סיר עם צמחי מרפא שנשים את הרגליים בשביל  הריח.
אחרי איזה 10 דקות שחיכינו ככה, הגיעו 2 המטפלים ושאלו אותנו אם אנחנו רוצים טיפול חוץ מהכפות רגליים , גם לשוק בתוספת של 25 דולר, אז מעיין הסכים, לי הציעו לעשות פדיקור על הדרך, אבל פדיקור גברי, שמקלפים את העור המת מהכף רגל, וזה עולה 100 דולר יותר. ברגע של התפנקות אמרתי בסדר, ואז הוא התחיל להוריד לי את העור המת עם איזה משהו מוזר. בכל מקרה באותו הזמן מעיין בכה מכאבים מהעיסוי הוא קיבל בכפות רגליים, אני הוספתי את צמד המילים "מו טונג" שבעצם נתן אישור להגביר את העוצמה ושיכאב יותר. צחוק הגורל לא איכזב להגיע כשתורי הגיע ואותו סיני פשוט שבר לי את העצמות בכף הרגל, ומרוב כאב נקרעתי מצחוק, בחיים שלי לא עברתי דבר כזה – שילמתי כסף בשביל שיכאיבו לי בצורה אכזרית, מה שכן.. בדיעבד, זה חובה לעשות ולחוות את זה פעם אחת לפחות, גם הרגליים מרגישות קלות יותר ונקיות יותר.

אחרי העיסוי כפות רגליים חזרנו לרחוב נתן, ממשיכים לכיוון האכסניה. על הדרך 2 נשים עצרו אותנו ושאלו אותנו אם אנחנו רוצים נשים יפות , סירבנו (מעניין אם אתם מאמינים לי) והמשכנו לכיוון האכסניה. בהמשך הדרך ראינו שלט של מועדון עם תמונות של סיניות ערומות על הקיר, אז מעיין ניסה לברר עם השומר בחוץ אם זה מועדון חושפנות וכמה עולה כניסה. השומר ביאס אותנו בתשובתו שהמקום הוא פאב רגיל ואין שם בחורות בכלל, והתמונות זה כדיי למשוך את הקהל.
המשכנו מאושרים ושמחים לכיוון האכסניה, ומה אתם יודעים ?! הגענו!! נכנסנו לחדר וראינו שלא גנבו לנו את הדברים, בנתיים... אז אנחנו מאושרים ומרוצים אחרי יום ארוך וכיפי
שכחתי לציין שבערב כשקמנו, התקשרו משדה התעופה לומר לי שמצאו את המזוודה ברומא , ובעוד יומיים, ביום שני , היא תגיע לשדה תעופה בהונג קונג. אמרתי להם שביום שלישי אני מגיע לשם גם ככה, ואז אני אקח את המזוודה, הם אמרו שאין בעיה, ופה נסגר ענין המזוודה.

טוב, ככה נגמר היום הראשון בהונג קונג, מחר התוכנית הגדולה היא ללכת לשדרת הכוכבים, ולאי של הונג קונג לראות את פסל הבודהה הגדול בהונג קונג. שקלתי גם ללכת לדיסנילנד של הונג קונג (מסתבר שיש להם דיסנילנד) אבל החלטתי לוותר ^_^. בכל אופן  עכשיו השעה 4 לפנות בוקר ואני מסיים עכשיו לכתוב את הפרק הראשון בהתחלה של שלב חשוב ומרכזי בחיים שלי – החיים שלי בסין בשנתיים הקרובות.







אז הספקנו עוד קצת, עברנו עוד טיפה, הזמן חולף ולא עוצר לרגע.
קודם כל אני רוצה לומר שאני מתגעגע לכל המשפחה שלי ולכל החברים הטובים שלי בארץ – כולכם חסרים לי ואני מחכה לראות אתכם כבר
עכשיו נעבור למה שחשוב באמת! בטטות.
אחחח הבטטות...... כמה כיף אחרי 3 שעות בבית חולים , שאתה רואה 20 מטופלים עם חצי פרצוף משותק , ללכת ולהתפנק על בטטה ברחוב.
תזכרו תמיד לקלף את הקליפה החיצונית, אחרי הכל... איזה סיני נגע בבטטה לפני כן.
אותה בטטה מתוקה מזכירה לי את אותם ימים בכיתה ז' כשאני ואיתי היינו מתפלחים באמצע הלימודים בחטיבת ביניים כדיי לשחק במחשב. נותן את אותו הטעם .
מאוד קשה להכין את הבטטות האלה, צריך לקחת את הבטטה כמו שהיא, שלמה, ולשים אותה על משטח שמתחתיו יש גחלים עד שהיא נהיית רכה. אם מישהו יהיה חכם, הוא יקח את הרעיון הזה וימכור לסינים במרכז תל אביב באמצע הרחוב (כסף טוב).
מעניינים חשובים לעניינים פחותים בחשיבותם – לפני שבוע וחצי בערך סיימנו את הסמסטר הראשון, בהצלחה מרובה עם המבחנים המוזרים האלה. אני אתגעגע לכל הרופאים חולי הנפש שבאים עם מחט באורך 30 ס"מ ודוחפים אותה לאורך כל הגב. אני אתגעגע לרופאה שניסתה להשכיר לי דירה. אני בהחלט אתגעגע לרופא בן 60+ שהצטלם איתנו ועשה פוזה של סינית בת 6.
אז בנתיים בחופש, אני דולב ומייקל יוצאים למועדונים שנותנים לנו לשתות חינם, כי אנחנו קמצנים ותפרנים, חוזרים כמעט כל ערב מחוקים – מה שבטוח זה שכשאני חוזר לארץ, אני חוזר עם כבד חדש. 
כדרך אגב, לכל בעלי הפאבים, דאנסברים ומועדונים למינייהם – טיפ כלכלי – תכניסו משחקי קוביות לפאבים שלכם, זה מצחיק, מעביר את הזמן בדייטים שלזוג אין מושג על מה לדבר, מסיח דעת מאנשים מכוערים – וגורם לאנשים לשתות יותר.  אני אסביר את משחק הקוביות למי שיפנה אליי באופן פרטי, למה אין לי כוח לפרט עכשיו, אבל זה אדיר – פשוט אדיר.

אז איפה הייתי .. כן בטטות... אה לא , עברנו את זה... אז עכשיו בואו נדבר על השנה הסינית החדשה.
שנת הארנב החלה היום. וכתוצאה מכך, סין נראת כמו שדה קרב – מלחמת לבנות השלישית עם אינתיפאדה שלישית – משהו מטורף . כל העיר עשן וזיקוקי דינור , מלא ילדים אוטיסטים שמשחקים עם נפצים – בכדי לשחק אתם צריכים נפץ אחד ומעל 2 ילדים. אופן המשחק – מדליקים את הנפץ, ומתחילים לבעוט אותו אחד לשני עד שהוא מתפוצץ. המנצח – הילד שאיבד בוהן ^_^. הפרס – מורפיום לכאב J .
רק בסין, בשבועיים האחרונים – כולל היום וזה ימשיך עד סוף החודש – בכל פינה של רחוב תראו אוהלים כתומים ענקיים שמוכרים זיקוקי דינור לכל הדורש.
כל עוד יש לכם כסף, אתם יכולים להרים חצי עיר עם נפצים וזיקוקי דינור ענקיים , מגיע עם התותח שמשגר אותם לאוויר כמובן.
ב50 שקל, תשיגו 5 זיקוקים בגודל בינוני.
ב5 שקל, תוכלו לקנות שרשרת נפצים
ב500 שקל , אתם קונים סט שיכלול את התותח וכמות גולה של זיקוקים ענקיים.

אתמול, ערב ראש השנה הסיני – שנת הארנב כמובן , לא יכלו לראות כלום מעבר לפיח באוויר, המדרכה הייתה מכוסה בפסולת של הזיקוקים, ופיצוצים בכל מקום..... אבל מה, אין דיווחים על הרוגים או נפגעים , אני אוהב את הצנזורה הסינית – דרך אגב, אם תחפשו בסין את המילה "מצרים" לא תוכלו למצוא שום דבר שקשור אליה יותר – צונזר!
ועכשיו – חוויות !!!!
הזכרתי כבר שבסין נוהגים כמו משוגעים, אז עברתי את התאונת דרכים הראשונה שלי J. מישהו נכנס במונית שהייתי בה מאחורה, לא קרה שום נזק, אבל זה היה מבהיל ועפנו קדימה.  זו רק שאלה של זמן מתי התאונה הבאה ואיך היא תיגמר.
הספקתי להיכנס עם כל הכיתה למסעדה , אחרי טיול בליישן , שראינו את הבודהה הגדול – הזמנו אוכל ו-3 סירים של מרק דגים, בסוף באו עם חשבון של 1700 יואן, שזה מצחיק, לא אמור לעבור את ה500. מסתבר שעל הדגים הם רצו 1200 יואן, דגים מזהב כנראה. הקיצר כל מי שבא לסין – לא ללכת למקומות שהנהג אוטובוס אומר לכם שטוב לאכול בהם. אם אתם רואים שהמחיר שקיבלתם מופקע, אל תשלמו, פשוט תלכו ותזרקו עליהם זין ^_^.
יותר מה אין יותר מידי חדש, לומדים, משפרים את הסינית, ומתלבשים כמו ארנבים לכבוד השנה החדשה – וכמובן שותים המון אלכוהול – המון!
דרך אגב, בארץ שהולכים למסעדה ומזמינים ברווז טוב , הוא עולה הרבה..... מי שבאמת אוהב ברווזים יבוא לפה, ויקנה אחד מוכן, טעים, עם המקור ב10 שקל.
גם אם אתם כבר קונים את הברווז בשוק – אז תסתכלו באזור שמוכר בשר – תוכלו לראות אותם שוחטים את התרנגולות במקום – מה שמבטיח טריות ממקור ראשון! ואל תשכחו לשטוף את הידים אחרי שאתם נוגעים במוכרים בשוק, שלא תקבלו הרפס ^______^.
טוב , זמן לארוחת ערב – קיבלתי חבילה מהמשפחה , אז היום נכין פלאפל !
עד כאן להפעם , נקווה שפעם באה יהיו דברים יותר מטמטמים לספר.

.


סין 2011 – כי אין מקום אחר שתרצה להיות בו
סין 2011, ברכות לשנה החדשה מצ'נגדו – העיר היחידה בעולם שתראו ילדים קונים זיקוקי דינור בגודל היד שלי ומפצצים איתם חלונות של בניינים.
אז התחלנו שנה חדשה, אז מה היה לי כאן עד עכשיו....
הגענו לפה 9 סטודנטים. בכיתה שלנו בארץ לא היינו הכי מגובשים, ולכן גם כאן לא דיברנו יותר מידי מעבר למה שקשור לנושאי הלימודים. לפחות בהתחלה.
מאז שהגענו לכאן, היינו בקריזות אחד על השני, לכלכנו אחד על השני, ואפילו דקרנו אחד את השני עם מחטים. מה שקרה איתנו בהמשך הזמן מהווה את ההבדל הגדול בין להישאר וללמוד בארץ, לבין לבוא ללמוד בסין. (בפן האישיותי והמקצועי)
עם הזמן זה מדהים לגלות, שאנשים שלא היית מדבר איתם בשנים הקודמות, לא היית חושב אפילו שהם איכשהו יכולים להיות בראש שלך –  פתאם אתה מגלה שיש לך משפחה וחברים חדשים.
אתה רואה שבן אדם שלא דיברת איתו בכלל בשנים הקודמות , אתה יוצא איתו קבוע כמעט כל יום לתפוס סיניות, לשתות בירה, לשחק בקוביות עם סינים, לאכול.
אתה מגלה שיש לך כיתת ריקוד, ואנחנו עוזרים אחד לשני לעשות קצת כסף מהצד ככה.
אתה אוכל ארוחות שישי כמו בארץ – הרבה רעש, הרבה אוכל – דברים שרק כשהגענו לסין , לא היה לנו אותם

אז הפכנו להיות , לא החברים הכי טובים מגן חובה, אבל בהחלט חברים טובים, ובהחלט אני סומך על כל מי שאיתי פה.  אולי אני נאיבי , אבל למי אכפת , זה כיף ^_^.

אז מה הדבר שהכי מגבש אותנו פה ? הלימודים ?  המחטים שהרופא שם לי בפרצוף מול כל הכיתה ? הרעיון שכולנו מחפשים מועדון חושפנות כאן ואין!! הכנסים ששולחים אותנו מטעם האוניברסיטה, שאין בהם מתרגם והכל בסינית ואנחנו משתגעים שם – אבל מצלמים אותנו כל שניה, העבודות המשותפות בדוגמנות וריקוד ?

הדבר הכי מגבש פה, זה האוכל.
השקשוקה שורדה הכינה שבוע שעבר, הייתה הדבר הכי קרוב לטעם של הארץ, אחרי הקורנפלקס כריות שאמא שלי שלחה לי לפני חודשיים, פירקנו את הקורנפלקס הזה ברבע שעה.
אז השקשוקה של ורדה – אופן הכנה – אני חותך שום, ורדה חותכת עגבניות , ורדה קולה פלפלים בתנור, אני הולך רגע לחדר של עומר, ורדה ממשיכה בעוד כמה דברים קטנים עד שאני חוזר. וכשאני חוזר, השקשוקה מוכנה, אז כפי שאתם רואים, זהו מתכון מאוד פשוט וקל להכנה, ומומלץ לכולם.

ארוחת ערב אצל חנה –קוסמת, סלט תפוחי אדמה, מרק, ולא לשכוח שבחנוכה היא הכינה סופגניות – מהלך ההכנה, מגיעים ב6 וחצי לחנה, יושבים על הכיסא והאוכל מוכן. לדעתי המתכון הזה  יותר לאנשים שאין להם כוח להשקיע בהכנה של האוכל כמו שצריך בשקשוקה של ורדה
השניצלים שלי – קונים בשוק עוף, מסבירים למוכרת שאני רוצה חזה עוף בלי עצמות – חוזרים הביתה עם החזה עוף.... ומוציאים את העצמות.
חותכים לפרוסות דקות ומשטיחים אותן. טובלים בביצה, ואז במשהו שאני מקווה שהיה פרורי לחם, כי השקית לא הייתה שקופה, וזה היה בצבע אדום כזה, מה שאומר שזה יהיה חריף, ומטגנים.
הארוחה הכי גדולה שהייתה לנו , הייתה בסילבסטר, כל אחד הביא איתו משהו לאכול, לשתות – אז אני הבאתי צ'ופסטיק, שיהיה עם מה לאכול.
את הארוחה עשינו בדירה של יאנה סשה וויקי – או בקיצור – אצל הרוסיות. הורדנו באותו ערב 3 בקבוקים ענקיים של שמפניה זולה, שיחקנו משחקי שתיה סינים , רקדנו חצי שיכורים סלסה... וקיבלנו מחנה מתנות לחג – שזה היה מוזר , אבל נחמד ביותר

טוב מספיק עם האוכל, יצאנו באותו ערב סילבסטר לפאב המקומי הישראלי בצ'נגדו – הג'לי פיש, הרמנו כוסית, ואז אני ודולב המשכנו ל88 – שזה מועדון סיני נחמד, לא היו שם מערביים , שזה היה עוד יותר נחמד.  ככה בעצם חגגנו את השנה החדשה.

אני לכבוד השנה החדשה ,סיימתי לחנוך את הדירה החדשה שלי , עכשיו אני גר בקומה 23, יש לי נוף לרחוב מגניב כזה שאמור להיות עתיק בשקל.
נחזור לסדר הכרונולוגי של הסיפור.
ללמוד בסין, זו החוויה הכי מדהימה שהייתה לי בחיים.  וזה משהו שהייתי רוצה לחלוק עם כולם, שידעו לא לפספס.
זה לראות עולם חדש, זה להבין באמת איך מטפלים – באמת איך משתמשים בדיקור,  לראות איך זה עובד בעיניים שלך על מטופלים שאתה רואה 3 פעמים בשבוע. לראות טכניקות מדהימות חדשות שאף אחד לא מכיר בארץ. להבין גישות שאין בן אדם אחד ששמע עליהן בארץ.
רואים פה דברים, שלא רואים בשום מקום אחר – המון תיאוריות שלמדנו בארץ עשו לנו קצת בלגן בראש, כאן סידרו לנו את כל ההבנה.

אנשים שבאמת רוצים להיות מטפלים טובים, באים ללמוד כאן.

יותר מזה אין לי משהו מיוחד להוסיף, חוץ משנה טובה Jin Nian Kuai Le

פעם הבאה הבלוג יהיה יותר חינוכי , ויותר על השווקים המקומיים, איפה כדאי לקנות, איפה כדאי לאכול – ולמה לא לאכול פיצה האט


טוטו, אנחנו כבר לא בקנזס

6.12.2010

חודשיים ויום עברו מאז נכנסנו מהונג קונג – לצ'נגדו – חודשיים ויום ואני עדיין בטוח שכל זה חלום ואני תיכף אתעורר. חודשיים ויום בהם כל בוקר אני פוקח את העיניים ומביט מעבר לחלון בחדר ורואה שאני לא בארץ. חודשיים ויום בהם כל יום אני מנסה לא להידרס על ידי מכוניות, אופנועים ואופניים חשמליות, חודשיים ויום בהם אני נכנס למונית ואין חגורות בטיחות והנהג נוהג כמו מטורף. חודשיים ויום שאני שומע יריקות מכל כיוון. חודשיים ויום.

החיים פה מדהימים ומשעשעים, קשה לתאר את כל מה שאני רואה או חווה, אבל אני אנסה להמחיש את זה כמה שאפשר.

אז לפניי חודשיים ויום, אני ומעיין נחתנו בצ'נגדו. מאזור שבו יכלנו עוד לתקשר עם האוכלוסיה, הגענו למקום שאף אחד לא יודע מילה באנגלית. יצאנו מהשדה תעופה, והחלטנו שלא לוקחים מונית, כי אנחנו קמצנים, אז הלכנו לכיוון האוטובוסים שעמדו בשיירה, ראינו טור של סינים שעולים עלייהם, ניסינו לתקשר עם הדיילות שמכרו את הכרטיסים, אמרנו להן שאנחנו רוצים להגיע לאוניברסיטה של צ'נגדו – כמה חבל ששכחו לציין שיש לפחות 8 – אם לא יותר. כבר באוטובוס שסביר להניח יוצר בשנות ה-60 הרגשנו שאנחנו לא שייכים – זה וזה שכולם נעצו בנו עיניים –  לידנו ישב ילד , אז ניסינו לתקשר איתו בצורה הבסיסית ביותר – ני חאו מה ? – מה נשמע ? – הערת שוליים קטנה, סינים זה העם הכי ביישן שאפשר למצוא.
בכל אופן אחרי חצי שעה נסיעה בערך, האוטובוס עוצר, וכולם יורדים... לקחנו את המזוודות ולא היה לנו מושג לאן אנחנו הולכים, אין לנו פלאפון, והמספר של האוניברסיטה שלנו נמצא בלפ-טופ שלי בתוך התיק.
בצד השני של הכביש היה מלון, תמיד מדברים אנגלית במלון!! אחרי הכל מלון זה מקום שאליו תיירים מגיעים....לפחות כך חשבתי. נכנסתי לשם, ויצאתי אחרי חצי דקה שהבנתי שלדבר אנגלית לא יקרה, כבר עדי לדבר איתם עברית, לפחות ככה הם נראים יותר משועשעים. בנתיים כמה אנשים עצרו לעזור לנו באמצע הצומת – נראנו כמו 2 תמהוניים שנחתו מהחלל החיצון (תכלס, זה מה שהיינו). שלפתי את הלפטופ מהתיק, ומצאתי את המספר טלפון של מי שאמור להיות אחראי עלינו בסין. סיני אחד התקשר ודיבר עם מי שלא ענה לו בצד השני. סינית שעמדה לידו שבמפתיע ידעה טיפה אנגלית, אמרה לנו שהוא יקח אותנו ליעד בתמורה ל30 קוואי – 15 שקל בערך.
נכנסנו לרכב, וכעבור 10 דקות הגענו לאוניברסיטה שלנו.
חור מטורף שקשה לתאר, אבל מתרגלים למראה, פשוט צריכים לטפח טיפה את המקום, לקצור את הדשא.. אולי לצבוע את המגורים של המקום – אבל סך הכל.... אחרי חודשיים ויום – אני יכול לומר שזה לא משנה איך המקום נראה – החלק של הסטודנטים הזרים הוא אזור חדש שרק סיימו לבנות – ככה שאנחנו מסודרים.
אחרי חצי שעה בערך שעזרו לנו כמה סטודנטים סינים למצוא את המקום שאליו היינו אמורים להגיע אליו באוניברסיטה, הגענו למשרד שאחראי על הסטודנטים הזרים, ושם פגשנו את פלורה – סינית חמודה שעוזרת לנו בכל דבר שאנחנו צריכים, גם היה לנו מזל שהיא הייתה שם, כי מסתבר שזה היה יום חג, פשוט אין לה חיים ,אז היא הייתה בעבודה. היא כבר דאגה לשלוח אותנו למלון לאותו הלילה – שזה היה חיובי,  הייתי חייב את מקלחת באמבטיה שהיא לא בגודל מטר כשהשרותים ביין הרגליים כשאני מתקלח. מיד אחרי שהתקלחנו, יצאנו לחפש דירה – פלורה נתנה לנו לדבר עם סטודנט ישראלי בשם עידן פרנק שלו אנחנו חייבים הרבה – הוא עזר לנו ביומיים הראשונים להתאקלם – ולכן דברים שלוקחים זמן, הספקנו לעשות מהר. הוא הכיר לנו סוכן אלטיזאכן – מהדור הישן – שיסדר לנו דירה – שמו בסין – מר זאנג.  עברנו 3 דירות בערך עד שמצאנו את הדירה שאמרנו – פה אנחנו יכולים לשרוד שנה! חתמנו את החוזה וחזרנו לישון באותו הלילה במלון.

למחרת בבוקר, קמנו בצהריים מאושרים ושמחים, ויצאנו עם המזוודות לכיוון הדירה החדשה שלנו – על הדרך גילינו שרמזור אדום בסין זה רק בגדר המלצה, ולא חובה – החוקים קצת מעוותים כאן בנושא התנועה – אם הרכב פוגע בהולך רגל, זה לא אשמת הנהג, זה אשמת ההולך רגל שלא שם לב – לאחר שהגענו לדירתנו היפה – התחלנו לנקות אותה.
גופות של ג'וקים בכל פינה, מדפים עם שכבות של אבק, שרותים מסריחים ומטבח שרובו רקוב – כמובן עכשיו נתחיל ב –
המדריך לבחירת דירה כשמגיעים לסין
-         בחיים אל תסכימו למחיר הראשוני שנתנו לכם, תמיד תתמקחו – אם אתם אומרים שאתם נשארים גם לתקופה ארוכה ואתם משלמים הכל מראש (הכל תמיד במזומן כאן) אז יתנו לכם עוד הנחה
-         תבקשו שידליקו את החשמל והמים בכל הדירה (יש ארון חשמל)
-         תזכרו שבבית שלכם, חובה שהמים יעבדו על גז, זול יותר, נוח יותר
-         תיכנסו לשרותים, תבדקו שהמים באסלה יורדים, תבדקו שיש מים חמים באמבטיה ובכיור, תראו שיש זרימה של מים במקלחת – גם כשאתם מפעילים את המים החמים
-         אל תזרקו נייר טואלט לשרותים, אתם תגרמו לסתימה, לנו זה עלה 60 קוואי (30 שקל) לתקן את זה
-         במטבח תפתחו את כל המדפים ותוודאו שאין ריקבון
-         תראו שיש סיליקון מסביב לכיור במטבח
-         תראו שיש לכם קולט עשן מעל הכיריים כדיי שהבית לא יסריח כשאתם מבשלים
-         תוודאו קודם שיש לכם כיריים, אל תיקחו בית בלי
-         תראו שהמקרר נסגר ועובד, לא מקולקל או שבור
-         תוודאו שיכניסו לכם מכשיר כמו תמי 4 לבית, פעם בשבוע אתם מזמינים 19 ליטר מים ב6 שקל. זה שווה את זה
-         אל תשתו מים שלא הרתחתם בסין, אלא אם הם מינרלים
-         בחדר תראו שיש לכם שולחן עבודה
-         תראו שיש לכם ארון בגדים
-         מזגן חובה בכל חדר
זה מספיק להתחלה, את השאר תצטרכו להפיק מהטעיות שלכם כבר.
דבר ראשון שתקנו בסין, יהיה קוטל חרקים.
טוב נמשיך הלאה , בסין לא מבשלים יותר מידי בבית, כי אפשר לאכול בחוץ, ולפעמים זה גם יותר משתלם, טעים וזול לאכול בחוץ. נכנסתי למסעדה פעם ראשונה, העיפו אותי ממנה, כי לא ידעתי מה לבחור – אין תרגום לאנגלית !
רוב המסעדות מוכרות את אותו הדבר, במחירים דומים. יש מנור טובות כמו... חציל מטוגן ברוטב קטשופ חמוץ מתוק, עוף בלי עצמות עם בוטנים, חביתה עם ביצה, חביתה עם כרוב, חביתה עם פטריות, חביתה עם מה שאתם רוצים, אורז..... אין הרבה מה לומר על אורז חוץ מזה שאתם תוכלו אותו בבוקר, בצהריים ובערב, זה זול. יש דאמפלינגס, ויש כל מיני דברים מוזרים כאלה שמוכרים שאני אפילו לא אתן להם שם, אבל הם טעימים.
כל יום אחרי 8 בערב, בכל פינה בעיר פותחים דוכן שאו קאו – ברביקיו – אני הכי אוהב את הדוכן שנמצא מתחת לבית שלי, הכי טעים שמצאתי עד עכשיו – ישימו לכם כאן הכל על הגריל, החל מנקנקיות, עור של חזיר, דג שלם לטופו, לחם, פטריות ודיונונים. תזכורת לאנשים הבריאים שבינכם, שאו קאו זה לא דבר בריא, וסינים חולים על מונו סודיום גלוטומט, אז אפשר לבקש בלי.
חיי הלילה בסין מטורפים. יש מועדונים שהשקיעו בהם המון. הבעיה, הסינים יכולים להיות דבילים. כל כמה זמן, פתאם עולה איזה סיני לבמה ומתחיל לרקוד כאילו הוא מייקל ג'קסון – וכולם בוהים בו כאילו הוא המשיח, וכל המערביים נקרעים עליו. מה שכן, כל כמה זמן עולה איזו סינית כוסית אש בלבוש מינימלי שדופקת לכם ריקוד מטורף. בנוסף יש את הפאב הישראלי שלנו פה ג'לי פיש, הבעלים ישראלים, רוב האוכלוסיה שבפנים הם ישראלים או מערביים, אם יש בפנים סיניות, זה בגלל שהן רוצות שאיזה מערבי יקח אותן מסין.
כל בחורה שתוציאו את הפלאפון שלכם מולה תיתן לכם את המספר טלפון שלה, גם אם אין לה מושג מאנגלית.
מקום בילוי נוסף שיש כאן, זה הKTV. קריוקי – יש גם שירים באנגלית, וסינים חולים על זה, אני אישית פעם בשבועיים שלוש הולך לשם עם כמה חברים ומעביר את הלילה שם.
נא לזכור, לכל מקום שתלכו, אם מצטרף אליכם סיני – הוא לא יודע לשתות! סינים לא יודעים לשתות! הם ישתו באי ז'ו (יין מאורז) עד למצב שהם יקיאו עלייכם. הם יזמינו 10 בקבוקי בירות וישתו הכל לבד, ויחשבו שזה משעשע.
מה שכן, המשחקי שתיה שלהם משעשעים.
במועדונים אל תקנו שתיה, בירה תעלה לכם 50 קוואי אם לא יותר ... (25 שקל), בקיוסקים בחוץ בירה תעלה לכם בערך שקל וחצי. אז תהיו כמו האערסים בארץ, כאן זה משתלם.

נמשיך הלאה לאזור המסאז'ים – טווינא – עיסוי סיני  - ב12 שקל לשעה. שווה כל רגע, אפשר להשקיע את הסכום הזה בעצמכם פעם בשבוע, וללכת לאחד המקומות שיש בו עיוורים או פוזלים, ככה גם מפנקים אתכם, וגם אתם מקבלים בידור של לראות אותם נתקעים בכיסא או בשולחן על הדרך (סתם ציניות קלה, הם תותחים!).

לא משנה לאן תלכו, איפה תשבו או אם תעמדו במקום – כולם יסתכלו עלייכם וחלק אפילו יבקשו להצטלם איתכם.
מבחינת עבודה – קל למצוא. אתם יכולים ללמד אנגלית – משלמים בין 50-80 שקל לשעה. אתם יכולים לרקוד – להופעה של ריקוד אחד או 2 משלמים כ-500-600 שקל. אתם יכולים לדגמן , יום שלם שרובו נסיעות – ובתכלס שעה עבודה – 500 שקל. כמובן שהרוב עבודות מזדמנות ולא קבועות ואין להסתמך עליהן ^_^.

באוניברסיטה,
עשו לנו קבלת פנים חמה, שבה באו כל הדרג הגבוה יחסית והציגו את עצמם, כמובן שרק סיני לאחר שהוא מציג את עצמו, ימחא לעצמו כפיים כדיי שכולם ימחאו לו.
הם גם ארגנו איזה ערב עם על הסינים שלומדים אנגלית ואיתנו , הם קראו לערב הזה English Salon. ואז כל אחד מאיתנו הציג את עצמו, וכולם מחאו כפיים. ואז באה האחראית הגדולה שקוראים לה אנג'ל, בעיקרון – התרגום לעברית של השם הסיני שלה הוא – קר וקרח, שזה דיי שיעשע אותנו. אנג'ל אמרה שכל ה-40 סטודנטים הסינים גם יציגו את עצמם, דבר שלקח עוד שעה וחצי וגמר את הערב. אבל סיפרו לנו על 3 רחובות מפורסמים בצ'נגדו, אולי יותר. לימדנו אותם מזה טחינה, והראנו להם תמונות מעפנות מהארץ.

מבחינת הלימודים, מדהים פה. חוץ ממורה אחת שהאנגלית שלה על הפרצוף, והמתרגמת שלה באותה הרמה, כל המרצים מעולים, וכל המתרגמים תותחים.
המורה האהובה עלינו היא פרופסור וואנג – לגניקולוגיה סינית , בקורס שלה , כל שיעור למדנו משהו חדש, בגישה אחרת – דברים שלא רואים בארץ, ושלא מלמדים בארץ. יש לנו שיעורי סינית, שזה נחמד, שווה לקבל את השפה וללמוד אותה.
ישנם שיעורים שבהם מחזירים אתכם לבסיס, ועושים חזרה על החומר, מדברים איתכם על נקודות שאתם מכירים, על נקודות עיקריות – אמנם לא תלמדו שום דבר חדש, אבל באותו שיעור 10 דקות או רבע שעה ממנו פתאם יפקחו לכם את העיניים ויראו לכם זווית חדשה להסתכל על הדברים.
אתחלנו את הסמסטר עם קליניקה 1, לאחר 3 שבועות עלינו ל-2 קליניקות בשבוע, עכשיו בשבוע ה8 לסמסטר עלינו ל-3 קליניקות בשבוע.
בפעם הראשונה שנכנסים לקליניקה, אפשר לקבל שוק, לא רואים דברים כאלה בארץ. הדבר הראשון ששמים לב אליו זה הריח של המוקסה, החדר מסריח ממוקסה.
הדבר השני –  שרוב המטופלים סובלים מפאציאליס ושיתוק בפנים.
יש בערך 6 רופאים שעושים עלייהם סבב, כל פעם רופא אחר, או לפעמים את אותו רופא פעמיים ברציפות. ככל שתהיו אצל אותו רופא יותר פעמים – ככה הוא יותר יסמוך עלייכם.
בפעם הראשונה אתם לא תדקרו. רק מהפעם השניה אצל הרופא. אל תפחדו ותראו ביטחון – למרות שאולי יראה לכם מוזר לדקור עם מחט בעובי 0.35 ס"מ. אין מה לדאוג, היא חודרת לעור כמו סכין שחותכת שניצל. אתם תידקרו המון נקודות, לרוב הנקודות אצל רופא מסויים גם יחזרו על עצמן, יש לרופא את הפורמולת דיקור שלו.
צריכים להבין, שהסינים, בלי שתשאלו אותם דברים ספציפים, יתנו לכם תמונה מאוד כללית : למטופל כואב הגב התחתון.
אנחנו באים, מבקשים מהמתרגם שישאל את הרופא מה הוא חושב על הדופק, מה עם הלשון ומה האבחנה הסינית של המטופל. אנחנו באים ולוקחים דופק ומסתכלים על הלשון. אם הרופא אומר שהדופק הוא סוג מסויים ואנחנו לא מבינים למה, אפשר לשאול את הרופא, ואם יהיה לכם מזל, הוא ייתן לכם הסבר שיעזור לכם להבין למה הוא אומר שהדופק מתגלגל.
אם מגיע מטופל חדש לקליניקה, הרופא ייתן לכם לקחת לו דופק ולשון, לעשות לו תשאול דרך המתרגם ולתת נקודות דיקור. אחרי שתעשו את זה, הרופא יבוא ויתקן אתכם אם צריך ואז ייתן את הפורמולת דיקור שלו. מבחינתם אתם יכולים לתת נקודה שלא תהיה טובה, רק כי לא נוח לדקור אותה. חשוב לזכור שרוב המטופלים יושבים על כיסא, וזה הרבה יותר קשה לטפל במישהו על כיסא.

בקליניקה אתם תגלו נקודות חדשות, סוגי טיפול חדשים, תבינו איך דופק אמור להרגיש באמת.

לבנתיים אין לי יותר מידי מה להוסיף.....
אה הם אוהבים כלבים קטנטנים וגזעיים. הם מלבישים אותם בצורה חמודה ומבחילה וצובעים להם את הפרווה. אתם תראו ילדים הולכים עם גור חתולים שקשור בחוט. ותוכלו לראות כלב שקשור לעמוד ליד החנות שהבעלים שלו עובד כל היום.

מעבר חד לנושא שמח יותר – השוק המקומי
אין על השוק הסיני, נכנסים, המקום מלא אנשים, מלא באוכל, מלא בזבל. אתם רוצים לקנות תרנגולת ? בואו לבחור את התרנגולת שמקרקרת הכי חזק וישחטו אותה בשבילכם. רוצים צפרדעים ? צבי ים ? צלופחים ? הכל אפשר לקנות.
וזה רק בשוק הקטן כמובן.
יש מלא שווקים, שוק לכל דבר.
יש את השוק הענקי – הלוטוס, ככה לפחות אנחנו קוראים לו. אפשר ללכת שם חודש, ולא לסיים לעבור את כל החנויות והדוכנים שיש בו. והכל זול.
ותמיד להתמקח!!! תמיד!!! רק במסעדות לא מתמקחים. כל השאר , מורידים להם את המחיר לקרשים!
טוב, זה נראה לי מספיק להפעם, עד לפעם הבאה – לעדכון השוטף של החיים מצ'נגדו ע"פ אמיר מקייטן J



להתראות הונג קונג         יום שני     5 לאוקטובר 2010

טוב, באמת שעל היום הזה, אני ומעיין החלטנו לוותר, אמרנו שאין לנו כוח להוציא כסף וגם ככה משעמם לנו, מהיותנו קמצנים רצח, המסקנה הכי ברורה הייתה, לישון כמה שיותר- לאכול כמה שפחות. אז התעוררנו ב5 אחר הצהריים עם חיוך רחב על הפנים. כמובן שאני רק אציין שמנהלת האכסניה בסביבות השעה 10 בבוקר החליטה לנסות להיכנס לדירה בכוח, מזל שנעלנו בשניי המנעולים וחסמנו את הדלת עם המזוודה, מה לעזאזל היא רצתה מאיתנו , אין לי מושג. מה שכן, היא כיבתה לנו את המזגן! וזה ממש עיצבן אותנו, התעוררנו שוב בסביבות 1 בצהריים כי היה לנו חם, בשביל להדליק את המזגן מחדש (יש לה אפשרות לשלוט על החשמל בחדר מבחוץ). חזרה למהלך היום,  התעוררנו כפי שציינתי ב5, והתארגנו ויצאנו לאכול במקום הכי זול שאנחנו מכירים – מקדונלדס! אחרי האוכל, חזרנו לדירה במטרה לחזור על החומר ללימודים – אז במקום זה היינו על המחשב, קצת בפייסבוק, ראינו מועדון לילה, והלכנו לישון שוב עד 12 בלילה. קמנו, ירדנו לסופר הקטן שפתוח 24 שעות ביממה, וקנינו שם קצת חטיפים , לחם וחמאת בוטנים.

חזרנו לחדר ובמשך 4 שעות היינו על המחשב, מעבירים את הזמן בסקייפ – מתעדכנים עם המשפחה והחברים. אחר כך ראינו סרט – הלבוי 2 – סרט חמוד, לא יותר מזה. ואז ב6 בבוקר, התארגנו ב5 דקות, ארזנו את כל הדברים שלנו, לקחנו את המתאם חשמל שהיה בדירה (המנהלת הבטיחה לנו ביום הראשון שהיום השני והשלישי יעלו לנו 250 דולר, ובסוף לקחה מאיתנו 300 דולר, כי היא ידעה שאין חדרים בשום אכסנייה אחרת, מכיוון שזהו חג סיני עכשיו), טוב להיות ישראלי בחו"ל. השארנו חדר  מסודר יחסית, עם פח מלא, סדינים הפוכים, שטויות על הארונית הקטנה שהייתה לנו, בוילר , מזגן ואורות דלוקים – שתלמד להבא, לא מרמים ישראלים, אנחנו עם שיודע ואוהב לדפוק אנשים שדופקים אותנו – אנחנו רק מחפשים את זה.
יצאנו לתחנת אוטובוס – הערה קטנה, אנשים שמגיעים להונג קונג, אל תקחו רכבת, אל תקחו מונית – תקחו את האוטובוס שעולה רק 33 דולר הונג קונגים, ובאמת שלא מסובך למצוא את התחנה כשיוצאים, באוטובוס אפילו יש מקומות להניח את המזוודות לנוחיות הנוסעים. רכבת תעלה לכם 100 דולר, ומונית 280 דולר , פלוס מינוס – אתם נוסעים על מונה אחרי הכל. על כל מזוודה המונית תיקח עוד 5 דולר.
הנסיעה לשדה התעופה מהאי שלנו בקאולון לקחה כשעה. היה רגוע ושקט, אישה אינדונזית ואמא שלה עזרו לנו ללמוד קצת סינית בסיסית, וזה העביר לנו קצת מהנסיעה.

הגענו לשדה תעופה, מעיין התיישב על ספסל וחיכה לי בזמן שהלכתי סוף סוף לקחת את המזוודה.

היא אצלי עכשיו, תודה לאל!!
המשכנו קדימה, בבדיקת מזוודות הוציאו למעיין את המשחת שיניים, שמפו ואת החמאת בוטנים שקנינו ב19 דולר !! חבל, היה לנו נחמד עם החמאת בוטנים – סקיפי , הסוג שאין בו חלקי בוטנים בפנים. אחרי זה נכנסנו פנימה לחלק שממנו עולים למטוס , והתיישבנו לאכול, סיימתי בדיוק לאכול בורגר ראנץ' , והמחירים התייקרו.  מעין ניסה להבין איזה סוג של דג הם מוכרים שם, כי משום מה הוא עדיין שובר כשרות – אבל אל דאגה, אני אשבור אותו בצ'אנג דו. יש לי מספיק זמן בשביל זה, אבל אם מישהו יודע מזה דג אלאסיקה* או משהו בסגנון, אנא תשלחו הודעה, באמת שמעניין את מעיין לדעת שהדג שלו כשר! זה למטרה טובה.
אז סך הכל עכשיו אנחנו ממתינים למטוס, עוד שעה אנחנו עולים לטיסה, ב10 ועשרים המטוס ממריא, ואנחנו ננחת בצ'אנג דו לאחר 3 וחצי שעות טיסה.

אז זהו, ככה עבר לו יום משעשע והאחרון בעצם בהונג קונג. עכשיו בעצם המסע באמת מתחיל, המטרה שלשם היא הגענו עד כאן, הסיבה לכך שאני חופר לכם את החיים פה – ההרפתקאה האמיתית מתחילה עכשיו – המשימה למצוא סיניות כוסיות יוצאת לדרך!





אז עברנו יום ראשון בסין!! עכשיו בכיף נקרא מה עבר עליי ביום השני!        3 לאוקטובר 2010 

אז פתחנו את היום בזה שבעלת הבית העירה אותנו ב10 בבוקר , להזכירכם הלכנו לישון אחרי 5, בצעקות ודפיקות רועשות שאנחנו צריכים לשלם את הכסף, אמרנו לה שאנחנו ישנים, ושנדאג לזה אח"כ. מעיין קם ואמר שהוא חייב לבדוק אם יש מקום יותר זול, כי חייב להיות!! אנחנו בבנין של 16 קומות , ובכל קומה יש הוסטל אחר. אז אמרתי לו "מעיין, ישר כוח, אני אחזיק לך אצבעות, ושיהיה לך בהצלחה". מעיין יצא לבדוק את השטח ואני חזרתי לישון.  כעבור 45 דקות ככה מעיין חזר ואמר שהמקום היחיד שהיה פנוי, היה בקומה ה15 ולקחו 700 דולר, זיבי נשלם 700 דולר ללילה על חדר מסריח יותר מהחדר המסריח שאנחנו נמצאים בו כרגע!!

אה קוראים יקרים, חשוב מאוד! אל תאמינו לשום תמונה שאתם רואים באתרים על מלונות ואיזורי תיירות סיניים, אתם תראו תמונה של מקום חדש ויפה , עם אמבטיה , ושרותים – בנפרד!!! ואז תקבלו אותם אחד על השני, אז זה בקשר לעצה.
בנוסף תזכרו שסינים הם הרוכלים הכי טובים בעולם, והפסקה הבאה תסביר מדוע וכי למה.

אז מעיין חזר , וחזרנו
 לישון בהחלטה שנישאר עוד 2 לילות, ב250 דולר ללילה – ככה סיכמנו יום קודם עם בעלת הבית. משהו כמו שעה אחרי שחזרנו לישון , שוב נשמעו דפיקות אכזריות בדלת עם צעקות של המנהלת שצועקת לנו שצריכים לשלם עכשיו, ואין ברירה. אז אמרנו, נשלם לה ושתעזוב אותנו בשקט, עייפים אחרי הכל. פתחתי את הדלת, והיא ישר נכנסת במהירות פנימה בחיוך מקסים ושרמנטי – המשפט הראשון שיצא לה מהפה זה שהשכירות ללילה עלתה ל300 דולר, מכיוון שזה חג והיא שכחה מזה, ואנחנו חייבים לשלם עכשיו או לעזוב אמרנו לה שהיא סיכמה איתנו על 250, אבל זה לא עניין אותה. מכיוון שמעיין בדק את השטח שעה לפני כן וראה שאין חדרים, הבנו שכנראה נאלץ לשלם.
אז לפני שאני בא להוציא את הארנק ולשלם לה, היא יושבת על מעיין, אותה זקנה סינית – שנולדה בהונג קונג – שמתקרבת לגיל 60 בערך, והתחילה לקפוץ עליו ולצעוק לו "תשלמו לי תשלמו לי תשלמו לי או שתלכו" ובאותו הזמן היא הפליקה לו על הטוסיק.

שילמנו.

היא הלכה.

נשארנו בהלם.

הלם...

הלם....

נשפכנו מצחוק!!!!!! 

זה היה הדבר הכי קורע שקרה לנו מתחילת המסע לעבר המזרח הרחוק.
ניסינו להמשיך לישון, אבל לא הצלחנו, כבר לא היינו עייפים (מעיין חרפ כמו חזיר בר שדרסה אותו עז בחודש ה8 להריון), אז נתתי למעיין פליק על הטוסיק ואמרתי לו שמאוחר , כבר אחרי 12 בצהריים, בא נקום. לאחר רבע שעה של שכנועים קלים ושימוש ביכולת הרטוריקה המופלאה שלי (מכות), מעיין הסכים איתי שזהו בהחלט זמן טוב להתעורר.

קמנו, התלבשנו, ויצאנו לדרך , לקרוע את רחוב נתן , באי קאולון שבהונג קונג – במטרה למצוא את הדבר היחיד שמצאנו שעלול לעניין אותנו!! – שדרת הכוכבים! ראינו בתמונה פסל של ברוס לי, ונגנבנו שנראה שם פסלים ודברים משעשעים, רק מעדכן שמעיין לא ידע שברוס לי מת כבר כמעט 40 שנה, אז התחלנו ללכת , ועוד לא אכלנו, אז כמובן שהיינו רעבים לאיזה בראנץ' נחמד.

עצרנו בדרך בדוכן, וקניתי שיפוד עם 5 כדורים מוזרים אבל זה נראה לי ממש טעים. טעמתי אחד.. והיה לזה טעם מוזר, ומרקם עוד יותר מוזר, אז ירקתי את זה – וזרקתי לפח, וככה הלכו 6 דולר הונג קונגיים. עדייין הייתי רעב, אך למזלי היה באותו דוכן משהו דמוי וופל בלגי שהיה ממש טעים שעלה רק 13 דולר, זה בהחלט היה טעים, ואני אקנה עוד אחד מחר בצהריים כשאקום. משם המשכנו לנו בטיול לעבר שדרת הכוכבים, כאשר הסתכלנו על החנויות שמעברנו, ראינו שבהחלט יקר ושווה לחכות עד שנגיע לצ'אנג דו. ולמדנו איך אפשר להתעלם מההודים שמנסים למכור לנו שעונים וחליפות, מה שכן,הפעם השם השתכללו והציעו לנו גם סיגרים, סיגריות, מריחואנה וחשיש. בד"כ קשה לי לסרב להצעה מהודי זר שבחיים לא פגשתי בעבר שמציע לי דברים לא חוקיים או דברים מזוייפים. אבל סין זו המדינה היחידה שאני לא מתכוון להתעשק בדברים האלה. אין לי כוח לכלא.

אז המשכנו לנו בדרכנו ובדרך מעיין ראה איזה חנות נעליים של נייק, ואז הוא נכנס בבכי ואמר שכואבת לו כף הרגל מהמסאז' של אתמול, בתקווה למצוא נעליים ושהמחירים הם לא באמת כאלה יקרים. אחרי 10 דקות יצאנו משם כשהבנו שאפשר למצוא ביותר זול אבל לא קטע חשוב בסיפור , סתם לחפור עוד קצת.
אז המשכנו לנו , מעיין היה עדיין רעב, אז הגענו לבנין קומות, שבכל קומה היה כמה חנויות. עלינו לקומה הראשונה לKFC, וראינו שזה לא נראה משהו. בצד השני היה סושיה, אז נכנסנו וראינו גימיק שהיה עובד בארץ, אם הישראלים לא היו חלאות. זה היה באמת כמו בסרטים, שאתה יושב על הבר, ויש צלחות קטנות עם סושי שמסתובבות על מסילה במעגלים, ואתה לוקח מה שבא לך, ולכל צלחת יש צבע שונה ולפי הצבעים שהצלחות שיש על השולחן, הם יודעים איך לסגור את השולחן.

הסיבה שזה לא יעבוד בארץ, זה כי אנחנו נזרוק את הצלחות לתיקים , ניקח לשרותים ונזרוק לפח, נשים על הרצפה וכו'. אבל לא קריטי, עדיין היה נחמד.

יצאנו והמשכנו לצעוד, על הדרך עצרנו בעוד חנות גדולה של כלי חשמל , קניתי כבל בשביל המצלמה שלי, כדיי שאני אוכל להעלות תמונות. 

בהמשך עצרנו גם בבית מרקחת סיני, והתחלנו להשתולל שם, סוף סוף מילים בסינית שאם נאמר אותן, יבינו אותנו וידעו למה אנחנו מתכוונים, אז קניתי 4 סוגים של צמחי מרפאה, סוג אחד אסור למכירה בארץ, אז אני מרוצה. אחרי משך עצרנו גם בבית מרקחת סיני, והתחלנו להשתולל שם, סוף סוף מילים בסינית שאם נאמר אותן, יבינו אותנו וידעו למה אנחנו מתכוונים, אז קניתי 4 סוגים של צמחי מרפאה, סוג אחד אסור למכירה בארץ, אז אני מרוצה. אחרי 3-4 שעות הליכה הגענו למסקנה שיש מצב שהיינו צריכים ללכת לכיוון השני של רחוב נתן, אז שאלנו כמה אנשים, ואחרי איזה 5-6-15 סינים ששאלנו איך להגיע, הבנו שאנחנו צעדנו לכיוון השני בכלל, אבל עדיין היה נחמד, מה שכן, רצינו להרוג את המנהלת של האכסניה שכיוונה אותנו. חיפשנו תחנת אוטובוס, כי לא היה לנו כוח לצעוד את הכל חזרה, מצאנו איזה 2 סינים חמודים כאלה שידעו קצת אנגלית, והם אמרו לנו שאנחנו צריכים לעלות על קו 6 ולרדת בתחנה האחרונה. אחרי 10 דקות הגיע האוטובוס, פעם ראשונה שעליתי על אוטובוס דו קומותי, אז ברור שישבנו בקומה השניה. מעיין הספיק להירדם עליי בנסיעה , שלא הייתה ארוכה במיוחד. לאחר רבע שעה ירדנו מהאוטובוס והתחלנו ללכת לכיוון חנות שהיה כתוב עליה "מודיעין". נכנסנו והיו שם סינים דוברי אנגלית יחסית טובה, סינית אחת אמרה לנו איך אנחנו יכולים להגיע לשדרת הכוכבים, שמסתבר הייתה 10 דקות הליכה מהמלון שלנו, ונתנה לנו כל מיני אטרקציות להונג קונג – אבל אנחנו לא אנשי תרבות, אז הקשבנו, אמרנו כן כן, והלכנו.

בזמן שאנחנו הולכים לנו, באזור שיש בו מזח ומעבורות והזיהום אוויר הכי נוראי שראיתי בחיים, לא היה אפשר לנשום כמו שצריך והיה אביך מטורף! פתאם באמצע ההליכה נתקלנו בכמה כוכבים על הרצפה, ואז קלטנו.... הגענו! ואז.... התבאסנו, מזה המקום המעפן הזה !? סתם כוכבים על הרצפה . איפה כל הפסלים !? איפה קינג קונג ?! איפה דרקונים.... סתם כוכבים עם שמות של סינים שאין לנו מושג מי הם. היה באזור הופעה של כמה סינים שניגנו , ומלא סינים התכלו עלייהם, וכמובן שאם אין לכם מצלמה, אתם יכולים לשלם 10 דולרים בלבד בשביל שיצלמו אתכם 2 תמונות על רקע האי של הונג קונג יחד עם האביך המטורף. פתאם הגענו לפסל! סוף סוף, הגענו לברוס לי, הפסל הגודל אמיתי של ברוס, אולי קצת הגביהו אותו, כזכור לי , סינים הם גמדים. הפסל היה מתוחם בגדר ו2 שומרים, אז הצטלמנו מהמרחק שיכלנו, ואז התבאסנו כי זו הייתה המטרה של הטיול הזה שכלל את ההליכה הארוכה בחום המטורף שיש בהונג קונג – עד שלפתע זה קרה! שמענו מישהו צועק ג'קי צ'אן, הסתובבנו וראינו את הכוכב של ג'קי, כמובן ששנינו מיד הצטלמנו עם הידיים שלנו על הידיים שלו, ואז הבאנו כיף אחד לשני (מחר יש לנו תור לבדיקות צהבת ומחלות זיהומיות עקב כך [לא באמת]) , ואז ירדה ההתלהבות 

והמשכנו ללכת חזרה לכיוון האכסניה. אז התחלנו ללכת, והיינו צריכים לעבור את הכביש – רעבים ועייפים הלכנו משהו כמו רבע שעה עד שמצאנו מעבר סוף סוף!! שהיה בכלל בכיוון הנגדי למה שהיינו צריכים ללכת – מעבר דרך התחנת רכבת התת קרקעית. אז כבר היה 6 בערב, והיינו שוב רעבים, אז בדרכנו לאכסניה , עצרנו במקדונלדס, אני אכלתי, ומשם המשכנו לפיצה האט – כי למעיין בא ספגטי ולא בשר. אצלי זה סתם היה נאגטס, לא משהו מיוחד. הוא ביקש פסטה צמחונית , כי משום מה יש לו איזו בעיה של עיקרון של בשר עם חלב, והוא לא רצה שתקרה טעות וישימו לו עוף עם הפסטה ברוטב שמנת וגבינה. ניסיתי להסביר לו שהוא בסין, ובמוקדם או במאוחר, הוא יאכל קקי של עטלפים מבלי שהוא ירצה או ידע על זה, ואני אדאג לזה אישית.
אז לאחר שהוא אכל חצי מנה, הוא מצא משהו שנראה כמו עוף, ואז אמרתי – איזה יופי, אתה תקבל את המנה בחינם, - אבל משום מה מעיין היה מוטרד יותר מהנושא של בשר וחלב, שוב. דבר שנראה לי לפחות בזבוז של מחשבה , אבל כל אחד ודרכו שלו אחרי הכל, אני לא שופט. אחרי שהמלצרית בדקה , היא חזרה ואמרה לנו שזה גם פטריה. אז מעיין נתן לי לטעום אותה, ומה אתם יודעים – זו בבאמת הייתה פטריה!!! מאיפה הגיע הרעיון שזה עוף  אין לי מושג. אבל עברנו גם את זה, והתבאסתי שהוא לא קיבל פיצוי או משהו בסגנון – אחרי הכל, אני ישראלי.. 

מפיצה האט הלכנו חזרה לאכסניה, וראינו שלא גנבו לנו שום דבר עדיין, אז היינו רגועים  לבנתיים, ונחנו כמה שעתיים שלוש על המיטה , עם המחשב, להתעדכן קצת במה שקורה בעולם שמחוץ לאיים פה.ב10 וחצי , אחרי מקלחת טובה יצאנו ללאן קוואי פונג, שזה אמור להיות האזור של המסיבות, ואיפה שהמערביים והאנשים שבאמת יודעים להנות מהחיים הולכים לשם. אז לקחנו את הרכבת תחתית, שהייתה ממש מהירה, וממש מגניבה! יכלנו להרגיש את הרוח נושבת עלינו בעוצמה מרוב מהירות. והגענו לאי המרכזי של הונג קונג, שם לאן קוואי פונג נמצאת. לאחר 5 דקות הליכה , הגענו לאזור וראינו אזור של פאבים, עם עליה מטורפת, אז הסתובבנו בעליה , שבסוף הפכה לירידה , עם פניות שיצרו מעגל, ואז חזרנו חזרה לעליה וגילינו שאין איפה לשבת, אין בחורות כמעט בכלל, או מלא גברים , או פאב שמכר נרגילות ב250 דולר! בסוף ישבנו בפאב שישבו בו 2 בחורות לב על שולחן עם 4 כוסות יין, אז לפי התאוריה של מעיין – 2 נשים עם 4 כוסות יים = 2 נשים שרוצות שאני והוא נשב איתן. הרעיון יפה, ובהחלט יש בו שורשים חזקים של אמת. מה שכן, 5 דקות אחרי, הגיעו 2 גברים שהכירו אותן והתיישבו לידן.
אז פתאם הגיעו 3 בנות שישבנו על הבר, אחת מהן הייתה חמודה יחסית, אבל עדיין, סיניות לא נראות טוב – ממה שראיתי בנתיים.  ולידן ישבו 3 בנות סיניות , מתוכן 2 שנראו טוב לשם שינוי.

אז ישבנו על בירה על הבר, ושאלנו את הברמן, אם הבחורות שאפות קוזינות פקאצות שיושבות על השולחן מדברות אנגלית (לא בדיוק שאלנו בצורה הזאת , אבל זו הייתה הכוונה). הברמן השיב בשלילה ואמר שהן דוברות מנדרינית, כי וא ניסה לדבר איתן באנגלית והן לא מבינות, אז הברמנית שכן דוברת מנדרינית לקחה מהן הזמנה – מסתבר, ואכן מאוד מעניין.

אז לקחנו מפית וכתבנו עליה "היי! מדברות אנגלית ? =] " , ושלחנו את הברמן שיתן את המפית ל3 בנות האחרות שישבו על הבר, כמובן שמעיין חשב שהן צעירות בנות 20+, אבל אני הייתי צריך להתעקש שהן בנות 40, אם לא יותר – כנראה למעיין יש איזה קטע עם נשים מבוגרות. אחרי דקה הברמן החיר לנו את המפית, ועליה היתה כתובה התשובה "יאפ", מאושרים ומרוצים, קמנו עם הבירה והתיישבנו לידן, והתחלנו לדבר איתן. יותר נכון רק עם אחת מהן, כי ה2 האחרות לא הגיבו לנו. ואותה אחת הייתה מאוד נחמדה, כמובן שמעיין שאל בת כמה היא, והיא לא רצתה להגיב, אז אמרנו לה שהיא בת 25 גג, והיא אמרה תודה, ושהיא יותר מבוגרת,  לדעתי היא הייתה בת 36-37. אל תבינו אותי לא נכון, גיל 40 , זה גיל 20 החדש, בגיל 40 אתה מתגרש ומתחיל לחיות את החיים שוב.
אחרי חצי שעה שדיברנו איתה על כלום בערך, היינו צריכים ללכת לתפוס את הרכבת האחרונה חזרה לאכסניה שלנו. 

משם כמובן הלכנו למקדונלדס, לנשנש ארוחת לילה, ואז כשיצאנו עמדו 2 נשים זקנות ואמרו לנו לבוא, בירה ב44 דולר , שזה 22 שקל, אז וואלה, זה זול! יחסית לבירות ב70 דולר ששתינו.

כמובן נכנסנו, ואז המקום היה ריק בפנים, חוץ מ5 נשים פיליפיניות שנראו לפחות יותר טוב מכל שאר הסיניות באזור. סוף סוף ראינו מחשוף , וחזה שגדול יותר משלי. אז זה היה מעניין, ישבנו איתן ודיברנו,  הסרסורית שלהן באה ואמרה לנו שלקחת אחת לחדר זה 2000 דולר, אני ומעיין היינו משועשעים מהנושא ואמרנו " אין כאסף",  הבנות לא התאכזבו במיוחד , אבל הסרסורית כן, היא בקושי נתנה לנו להישאר שם. לצערנו גם הבחורות נשארו לבושות, אבל סתם התחלנו לדבר, מעיין עשה לאחת מהן מסאז' קצת, וניסה לדחוף את היד שלו מתחת לשמלה הקצרה מאוד שהיא לבשה, היא רק הזיזה לו את היד כל הזמן וחייכה. 

באותו זמן אני שאלתי את הבנות האחרות את השאלות שאני כבר ישר אתן עלייהן תשובה.
הן היו כולן ילדות בנות 21 מהפיליפינים, הסיבה שהן החליטו לבוא להונג קונג לעבוד, היא כי הכסף ההונג קונגי בעל ערך יותר גבוה מהכסף שלהן. והסיבה שהן עושקות בזנות וכנערות ליווי, זה כי הכסף מאוד טוב, והסיבה שהן לא הולכות ללמוד עדיין היא כי הן רוצות לעזור למשפחה שלהן קודם כל , והן צריכות לשלוח להן כסף כל חודש. סיפור עצוב, אבל בארץ יש מספיק כאלה, אז לא התרגשתי במיוחד. סיפרתי להן שכדאי להן לבוא לישראל, כי במועדון חושפנות רגיל בחורה עושה קרוב ל1000 שקל בלילה, ושקל אחד שווה 2 דולר הונג קונגי. הן פתחו את העיניים קצת, אבל אמרו שטוב להן איפה שהן, אחרי שעה ככה שישבנו שם , היה כבר 3 בלילה, והסרסורית קלטה שמעיין מנסה לגעת לבחורה בטוסיק, היא סימנה לבחורה שזה בסדר, אבל אחרי כמה דקות אמרה להן להיכנס לבר, ולא לשבת לידנו. אז החלטנו שזה הזמן לחזור הביתה, וכמה כיף שלא שדדו אותנו אה!

הגענו ללובי וראינו פיליפינית שיכורה אחרת, שהייתה גבר בעבר, מעיין התאכזב שהוא לא לקח אותה לחדר. אבל אני מאמין שזה לטובה.

זהו, ככה עבר היום השני בהונג קונג,  מעניין איך נעביר את מחר, היום האחרון שלנו בהונג קונג , לפני הטיסה לצ'אנג דו. אני מקווה למצוא שם עבודה בתור מדריך סלסה או מורה לאנגלית, ואני מקווה שלא יהיה קשה למצוא את העבודה. 

התכנון למחר הוא .... לאכול בעיקר במקדונלדס, כי זול שם, וכנראה שלא לעשות יותר מידי, חשבנו ללכת לויקטורי'ס פיק – אבל פגשנו ברכבת תחתית בחזור 2 ישראלים שעשו את זה, הבחורה אמרה שהיה מעניין, והגבר אמר משעמם, אז לא חשבנו הרבה והחלטנו שבהחלט אין סיבה לעשות את המסלול הזה שכולל עליה ארוכה בהר בחום וזיהום אוויר של הונג קונג.

טוב רבע ל4 לפנות בוקר, זה הזמן לישון. מחר מצפה לנו יום חדש ומרענן שבו ננסה להנות מכל רגע ולהנות מהחיים כמה שיותר לפני שמתחילים בחווית הלימודים.
אני מקווה שנהנתם מהפרק השני של המסע בסין. נתעדכן מחר אה.



3 לאוקטובר, 2010 , 2:45 לפנות בוקר , לפי שעון הונג קונג.
לפני יומיים אני ומעיין נפרדנו מהחברים והמשפחה, ועשינו את הצעד הכי רחוק שלנו , וקפצנו עוד שלב במשחק החיים. אנחנו טסים ללמוד בצ'אנג דו רפואה סינית, בשנתיים הקרובות, השפה שאני אשמע הכי הרבה היא עברית – אבל זה כי מעיין חופר.
אז עלינו על המטוס לישראל לרומא , הטיסה יצאה ב5 בבוקר ונחתנו בסביבות 8 בבוקר.
בשדה תעופה של רומא היה שקט יחסית, הבינו אותנו יחסית , מסתבר שהם לא מבינים אנגלית כל כך טוב.  ונכנסנו למצב המתנה של 4 שעות עד לטיסה שיוצאת להונג קונג ב12 בצהרים. מה שגילינו על הרומאים, יקר כאן, האינטרנט האלחוטי בתשלום, מסתבר שהאוכל האיטלקי על הפרצוף (ניוקי ברוטב עגבניות שהיה לעיס ופסטה ברוטב פסטו שהייתה יבשה) וכמובן – הם איבדו לי את המזוודה, אבל נגיע לזה תיכף.
חיכינו ליד השער של המטוס כחצי שעה, וישבו לידנו כמה סינים, היה מצחיק לראות סיני שלובש נעליי ואנס, כובע של נייק, וחולצה של ראפרים עם זקן תיש. נכנסנו למטוס ענק שחילק לנו בוטנים, אז אכלתי בוטנים. לידנו ישבו 2 בריטים שטענו שהם גם אוסטרלים, הם היו גדולים ואהבו מאוד לאכול. פעם ראשונה שניסיתי לאכול חזיר, זה היה נחמד, אבל גם לא משהו, לא אפרט את כל תפריט האוכל או שהאוסטרלים\בריטים שפכו על מעיין פחית בירה , קארלסברג, בהחלט בירה מגעילה... אבל זה מה שהיה. הטיסה שהייתה 11 וחצי שעות סך הכל ערה יפה, ראינו סרטים, שמענו קצת מוזיקה, ישנו, חגרנו את החגורות כשהמטוס החל לרעוד איזה חצי שעה 40 דקות, ובסופו של דבר נחתנו בהונג קונג.
היה משעשע למתוח את הרגליים סוף סוף,נכנסנו, מילאנו איזה טופס הגירה שמאשר לנו להיכנס לשבוע להונג קונג.
הלכנו לקחת את המזוודות, מעיין קלט את שלו תוך 20 שניות, היה לו מזל, אני הייתי צריך במשך חצי שעה לערוך חיפושים ולשאול סינים שלא מבינים במיוחד מה אני רוצה מהם, היכן המזוודה שלי ?! בסופו של דבר הפנו אותי לעמוד בתור באיזה דוכן, הגעתי ומילאתי טפסים, אמרו שיחזרו למספר שהבאתי להם, איזה מזל שמעיין הביא איתו פלאפון עובד.
משם יצאנו לחפש את היציאה משדה התעופה, החלטנו לקחת מונית ולא לקחת את הרכבת, כי עדיין לא היה לנו מושג מה קורה איתנו. כמובן שגם לא היה לנו מושג לאן ללכת ואיך מוצאים כאן מלון. אז מעיין נזכר שאחותו  רשמה לו על מקום של קהילה של יהודים שאם תרמילאים מגיעים אלייהם אז נותנים להם לינה בחינם בתמורה להשתתפות בתפילות, אז החלטנו למצוא מונית שתיקח אותנו אליהם, שהם נמצאים בקאולון. בחיפוש אחר היציאה משדה התעופה , שאלנו מישהו ליד המעלית יך אפשר לתפוס מונית , הוא ענה לנו שהוא נהג מונית, ושנחכה לו, הוא יעשה לנו מחיר טוב , רק 320 דולר , ושנחכה לו 10 דקות והוא מגיע, אמרנו סבבה, אנחנו מחכים. הוא הלך לעמוד בתור של כל המוניות, ואנחנו המשכנו למונית הראשונה בתור, שם לנו מונה והתחיל לסוע. אחרי כ25 דקות נסיעה הגענו, עלה לנו 280 דולר הונג קונגי, שזה 140 שקל. ואז הבנו שהונג קונג היא לא סין, יקר פה רצח.
הגענו לבנין שבו נמצאים קהילת ציון. נכנסנו, ושכחנו שזה יום שבת, אז מישהו עצר אותנו ואמר לנו שעם כל המזוודות והתיקים אסור לנו להיכנס שזה בית כנסת, ושכבר יגיע אחראי לדבר איתנו. אחרי 2 דקות הגיע מישהו ודיבר איתנו בעברית והסביר לנו שאין אצלם לינה, אבל לתרמילאים הם ממליצים לבוא לתפילות אצלם ובתמורה לקבל ארוחה בחינם. הוא כיוון אותנו לבית הארחה ונפרדנו ממנו לשלום.
אחרי 10 דקות הליכה ככה, הגענו לבנין שבכל קומה יש אכסניה, הכניסה הייתה מסריחה מריח של ביוב, המעלית קטנה עם מצלמות בפנים, והיה שומר מחוץ למעלית שכיוון את האנשים. נכנסנו ועלינו לקומה 4, לשם כיוון אותנו אותו אדם מקהילת ציון. כשיצאנו מהמעלית שוב היה ריח חזק של ביוב רק עם שילוב של קטורת. ראינו את העובד בקבלה, והוא אמר שאין חדרים, ירדנו 2 קומות למטה, לאדם שהציע לנו חדר ב300 דולר אבל השרותים מחוץ לחדר, אמרנו לא, וירדנו למטה, במקרה מעיין תפס מישהי כשהוא יצא מהמעלית שהאכסניה בקומה 11 שלה, אז היא אמרה לו 300 דולר, היינו עייפים ולא היה לנו כוח להתמקח יותר מידי, גם מסתבר שבאנו ביום חג, יום העצמאות של הונג קונג, אני חושב.. ואז הבנו למה אין חדרים כמעט בכלל. נכנסנו לחדר שלנו, והתאור המושלם לחדר הוא, בית שימוש אחד גדול. קיבלנו חדר 2 מטר על 2 מטר, שמכיל 2 מיטות, ושידה קטנה שמפרידה בייניהן, שרותים בגודל של חצי מטר ,חדרון קטן היה גם המקלחון, אז היינו מאוד משועשעים מהנושא. בעלת האכסניה הייתה מאוד נחמדה ואמרה לנו שאם נישאר לעוד 2 לילות , אז זה יעלה לנו רק 250 לכל לילה, נשמע מפתה אה. אחרי שנכנסנו לחדר, קראנו לה שתבוא לקחת איזה 2 מזוודות שמשום מה היו בחדר, מסתבר שלקוחות קבועים של החדר פשוט משאירים שם את הדברים שלהם, דבר שנראה דיי מוזר אני מאמין.
אחרי שהתאקלמנו בחדר כמה דקות, יצאנו לטייל ברחוב הראשי בקאולון, שדרות נתן, בהחלט שם סיני אוטנטי. רחוב ענקי, שכל 5 מטר תראו חנות שנראת כמו קיוסק, רק שיש בה דגים מיובשים , עצמות שכנראה היו שייכות לכלבים בעבר, וכל מיני דברים מוזרים – והריח נוראי, כל דקה עוצר אתכם הודי אחר שמציע לכם לתפור בשבילכם חליפה,  ואם אתם מסרבים אז הוא מציע לכם שעון רולקס. המשכנו ללכת איזה 20 דקות עד שראינו את האור האדום, כן, סניף מקדונלדס האיר על פנינו. רעבים ויתומים נכנסנו פנימה למקום ממוזג, והיינו המערביים היחידים בפנים.  סוף סוף, ניף מקדונלדס לא כשר, שמוכר בשר עם גבינה, הרבה זמן לא ראיתי אחד כזה, כנראה שזה עוד אחד היתרונות של היותנו בסין. המחירים היו ברצפה, ביחס לארץ, ארוחה עלתה 15 דולר הונג קונגי, בעצם שילמתי 7 וחצי שקל לארוחה. סיימנו לאכול, ויצאנו לטייל עוד קצת על הרחוב, והתחלנו לשאול עובדים בחנויות מה אפשר לעשות בערב ואם הם מבינים אנגלית, איכשהו היו 2 שכן ידעו מספיק כדיי לעזור לנו בשביל הערב וכיוונו אותנו לאיזה מקום כלשהו, כמובן שהנהנו כאילו אנחנו מבינים והלכנו חזרה לאכסניה. וכשהגענו, קרסנו לישון מ2 בצהריים ע 7 בערב.
קמנו, התקלחנו, התלבשנו ויצאנו לקרוע את רחוב נתן שוב!  הפעם הסתכלנו קצת במפות וראינו שבגלל שרחוב נתן כזה גדול אז אנחנו יכולים לנסות להסתובב קצת מעבר לכביש אחד  ארוך והתחלנו לפנות לכל מיני רחובות אחרים, כמובן ששאלנו איפה נמצא הפאב הקרוב, וכיוונו אותנו בעיקרון לאותו המקום שאותם 2 סינים מהבוקר אמרו לנו ללכת, רק בצורה שהבנו לאן הולכים. על הדרך עצרנו בפיצה האט, והזמנו מגש נחמד כזה ב110 דולר הונג קונגים, חתיכת מחיר , אבל היה שווה את הכסף, הפעם. משם המשכנו ומצאנו את השדרה של הפאבים. פשוט רחוב אחד של 500 מטר, שיש פאב שצמוד לפאב שצמוד לפאב. לכל פאב יש איזה סיני שעומד בחוץ ומנסה לגרור אותך פנימה, בתשובות שנויות במחלוקת שאנחנו רוצים להסתכל קודם  על כל המקומות לפני שאנחנו מחליטים לאן ניכנס, התחמקנו מאותם אנשים.ראינו איזה פאב נחמד עם נרגילות בחוץ, אבל היה צריך לחכות  הרבה זמן עד שיתפנה שולחן, אז המשכנו עוד קצת, עד שראינו כמה בחורות סיניות צעירות נכנסות לאיזה בנין, ראינו שבבנין יש בכל קומה פאב או מסעדה, ועלינו לאותה קומה שהם עלו, פאב גדול, שהשקיעו בו כסף, וכמובן ממש יקר, הזמנתי חצי הוגארדן ב36 שקל, ומעין לקח חצי סטלה באותו המחיר. הסיבה שהסכמנו למחיר הזה הוא כי הייתה הופעה של כמה סינים שניגנו ושרו שירים כאלה של שנות ה70, ואפילו שאלתי אם הם מכירים שירים בספרדית או בסלסה , והםא אמרו שכן. ואז הם התחילו לנגן ולשיר שיר סלסה נחמד כזה, בשולחן לידנו ישבו כמה פיליפינים שדיברו איתנו קצת ואיזו פיליפינית מבוגרת כנראה נדלקה עליי, אני הייתי משועשע מזה שאנשים שמטפלים בסבא וסבתא של חלקינו יושבים לידי בפאב בסין, קראתי לה לבוא לרקוד איתי את השיר , היא באה . והיא לא ידעה איך רוקדים, אבל הסברתי לה קצת, והיה משעשע... אחרי השיר הזה הם ניגנו עוד שיר, שאותו רקדתי עם מעיין כבר וזה היה ממש משעשע , כי כל הסינים הסתכלו.. נראה לי היה להם מוזר לראות 2 גברים רוקדים ביחד, אז רקדנו לצלילי השיר טנגו לה קאמיסה נגרה, ומיד אחרי שהוא נגמר יצאנו משם והתחלנו לצעוד חזרה לכיוון האכסניה, בסביבות 1 בלילה.
בדרכנו חזור ראינו שלט של מסאז' ב38 דולר לרגליים, ואז אישה מבוגרת באה ואמרה לנו שזה לא מסאז', זה סוג של מגבות חמות עם ג'קוזי לרגליים וזהו. ואז מעיין התחיל להמקח איתה על מחיר למסאז' לכפות רגליים, וסגרנו איתה על 150 דולר לשנינו ביחד, לחצי שעה. הלכנו אחריה לאיזה רחוב שהיה קרוב, ונכנסנו למקום שנראה כאילו הולכים לשדוד אותנו, אבל זרמנו עם זה. עלינו לקומה ראשונה, שוב היה שומר בכניסה, אז היינו רגועים יחסית. יצאנו מהמעלית ונכנסנו לחדר כזה שהיו בו 4 5 סינים וסיניות שקיבלו עיסוי לכפות רגליים ולרגליים.
אז ישבנו,  וחלצנו נעלינו והרודנו את גרבינו. בעל הבית אמר שיש לנו כפות רגלים מסריחות והביא לנו איזה סיר עם צמחי מרפא שנשים את הרגליים בשביל  הריח.
אחרי איזה 10 דקות שחיכינו ככה, הגיעו 2 המטפלים ושאלו אותנו אם אנחנו רוצים טיפול חוץ מהכפות רגליים , גם לשוק בתוספת של 25 דולר, אז מעיין הסכים, לי הציעו לעשות פדיקור על הדרך, אבל פדיקור גברי, שמקלפים את העור המת מהכף רגל, וזה עולה 100 דולר יותר. ברגע של התפנקות אמרתי בסדר, ואז הוא התחיל להוריד לי את העור המת עם איזה משהו מוזר. בכל מקרה באותו הזמן מעיין בכה מכאבים מהעיסוי הוא קיבל בכפות רגליים, אני הוספתי את צמד המילים "מו טונג" שבעצם נתן אישור להגביר את העוצמה ושיכאב יותר. צחוק הגורל לא איכזב להגיע כשתורי הגיע ואותו סיני פשוט שבר לי את העצמות בכף הרגל, ומרוב כאב נקרעתי מצחוק, בחיים שלי לא עברתי דבר כזה – שילמתי כסף בשביל שיכאיבו לי בצורה אכזרית, מה שכן.. בדיעבד, זה חובה לעשות ולחוות את זה פעם אחת לפחות, גם הרגליים מרגישות קלות יותר ונקיות יותר.

אחרי העיסוי כפות רגליים חזרנו לרחוב נתן, ממשיכים לכיוון האכסניה. על הדרך 2 נשים עצרו אותנו ושאלו אותנו אם אנחנו רוצים נשים יפות , סירבנו (מעניין אם אתם מאמינים לי) והמשכנו לכיוון האכסניה. בהמשך הדרך ראינו שלט של מועדון עם תמונות של סיניות ערומות על הקיר, אז מעיין ניסה לברר עם השומר בחוץ אם זה מועדון חושפנות וכמה עולה כניסה. השומר ביאס אותנו בתשובתו שהמקום הוא פאב רגיל ואין שם בחורות בכלל, והתמונות זה כדיי למשוך את הקהל.
המשכנו מאושרים ושמחים לכיוון האכסניה, ומה אתם יודעים ?! הגענו!! נכנסנו לחדר וראינו שלא גנבו לנו את הדברים, בנתיים... אז אנחנו מאושרים ומרוצים אחרי יום ארוך וכיפי
שכחתי לציין שבערב כשקמנו, התקשרו משדה התעופה לומר לי שמצאו את המזוודה ברומא , ובעוד יומיים, ביום שני , היא תגיע לשדה תעופה בהונג קונג. אמרתי להם שביום שלישי אני מגיע לשם גם ככה, ואז אני אקח את המזוודה, הם אמרו שאין בעיה, ופה נסגר ענין המזוודה.

טוב, ככה נגמר היום הראשון בהונג קונג, מחר התוכנית הגדולה היא ללכת לשדרת הכוכבים, ולאי של הונג קונג לראות את פסל הבודהה הגדול בהונג קונג. שקלתי גם ללכת לדיסנילנד של הונג קונג (מסתבר שיש להם דיסנילנד) אבל החלטתי לוותר ^_^. בכל אופן  עכשיו השעה 4 לפנות בוקר ואני מסיים עכשיו לכתוב את הפרק הראשון בהתחלה של שלב חשוב ומרכזי בחיים שלי – החיים שלי בסין בשנתיים הקרובות.